יום רביעי, 18 במאי 2011

המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"

אשרף מרואן שתל את "הקונספציה" במוחם של ראשי המודיעין

סא"ל (מיל.) שמעון מנדס


חשיפת שמו וזהותו של "בבל", ה"מרגל" הישראלי הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם, הד"ר אשרף מרואן, הכתה בתדהמה את צמרת המודיעין הישראלית. האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במי"כ שחשף את האיש, טוען כי האיש היה סוכן כפול. מנגד המצרים טוענים שמרואן היה איש שלהם. ואילו ראש המוסד לשעבר, האלוף צבי זמיר, טוען ואף מאשים את האלוף זעירא בחשיפת זהותו של סוכן של המודיעין ישראלי, שהיה "המקור הכי טוב שהיה לנו בהיסטוריה" (עמ' 145). ונשאלת השאלה היכן מונחת האמת? הסופר והמחזאי היווני שחי במאה החמישית לפנה"ס, אייסכילוס, טבע את האמרה "במלחמה, האמת היא הנפגע הראשון". במאמר בקורת "על אחריות ועל אשמה" שפרסם האלוף אורי אור על ספרו של האלוף אלי זעירא, בעל המאמר מביא את דעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה על האמת. שפינוזה מבחין בשלוש אמיתות. הראשונה, היא האמת העובדתית, המתארת את ההתרחשויות כהוויתן. השניה, היא האמת התדמיתית – מה אומרים הבריות על מה שאירע. והשלישית, מה מרגישים האנשים על מה שאירע. לדעת שפינוזה, זו האמת. בסרטו "ראשומון", מנסה הבמאי היפני אקירו קורוסאווה, להבהיר במקצת את התעלומה של האמת המפוצלת. בסרט הוא מביא לנו ארבעה אנשים שהיו עדים לפשע, וכל אחד מביע את האמת שלו, וכל האמיתות סותרות אחת את השניה.

הפרופסור אורי בר-יוסף פרסם לאחרונה ספר על הד"ר אשרף מרואן שנקרא "המלאך". לזכותו של המחבר ייאמר כי הוא פרס בספרו את מגוון הדעות ביחס לאיש בצורה ראשומונית מלאה ומגוונת. אבל בניגוד לבמאי היפני, שמשאיר את הצופה שיגיע לאמת שהוא בוחר בה, מסקנת מחבר הספר היא, כי אשרף מרואן אכן היה מרגל ישראלי. ולָא היא.

לאחר מלחמת ששת הימים פנה הסופר והעתונאי שבתאי טבת לאלוף ישראל טל, ובקש את עזרתו כדי לחבר ספר על קרבות השריון בסיני. האלוף טל ז"ל, שהיה ידוע כמקצוען בכל רמ"ח אבריו, זרק לעברו שלושה ספרים על הטנק ותכונותיו, והוסיף: לאחר שתלמד מה זה טנק נדבר על קרבות השריון. וכך נולד הספר המעולה "חשופים בצריח". לצורך כתיבת הספר פנה הפרופ' בר-יוסף לפרופ' שמעון שמיר הידוע כמומחה למצרים. במקום לומר לו "לך תלמד מה זאת מצרים, ואחר כך תכתוב את הספר", לפי דברי התודה שמביע מחבר "המלאך" לפרופ' שמיר, האחרון העביר לו כמה תובנות על מצרים. אלא שלמרבה הצער, מן העולה בספר תובנות אלה כנראה שלא עזרו למחבר להתמודד הנושא. להלן, איפוא, כמה תובנות על תרבות החיים במצרים, שיסייעו לנו להבין את ההתפתחות של פרשת הד"ר אשרף מרואן.

פילוסוף גרמני מן המאה ה-18, יוהאן גוטפריד הרדר (Herder), שתחום המומחיות העיקרי שלו היתה הבלשנות, ייחד פרק שלם במחקריו הפילולוגיים להכרת אופיו של עם דרך שפתו. בספרו "אחדות וייחוד" מתייחס הפרופ' יעקב טלמון גם כן לסוגיה של אופיו של עם, והוא מביא צטטה של הרדר האומרת: "את אישיותו של עם יש לחפש בלשונו" (עמ' 19). כדי להמחיש את הנושא, נשליך את התאוריה הזו על עצמנו. כל מי שמתבונן במה שעשינו, ועדיין עושים, לשפה העברית שלנו, מיד יסיק את המסקנה המתבקשת, כי אנחנו עם של בלגניסטים. בהקשר הזה הבה נסתכל על מצרים בנושא האמת והשקר.

הדת הדרוזית, למשל, עומדת על שבעה צווים, שאחד מהם הוא אמירת האמת. בנגוד לדת האסלאם המבוססת על חמישה צווים, והאמת אינה נזכרת שם בכלל. אם בעולם הערבי השקר מותר, הרי שבמצרים ההיתר הזה הוא בחזקת עשר. בניב המצרי של השפה הערבית יש מטבעות לשון שמושיות מאד המעידות על כך. משפט מאד נפוץ במצרים אומר: "האם אתה רוצה את האמת, או את בת דודתה" (انت عائز الحق والا ابن عمه). השמוש הרווח בכל משפט שני במלים: ברצינות (בִּגָּד), באמת (בצראחה), זיוף (תַּזְוִויר, פַלְסוֹ) מעיד על כך, שהאמת מרחפת אי שם באוויר, אבל אינה מצויה בין המשוחחים. וכאשר מצרי מבקש לשכנע את בן-שיחו שהוא דובר אמת, הוא חייב להשתמש באחת ממטבעות הלשון האלה. לא בכדי כינה חסנין הייכל, עורך העתון "אל-אהראם" לשעבר, את מאמרו השבועי: "בצראחה" (בכנות, בגילוי-לב). אבל מעל לכל הנאמר עד כה, במסדרונות בתי המשפט במצרים הפתגם הבא מהדהד בפרהסיה: "תמוך בי בשקר קטן, ואני אתמוך בך בשקר גדול " (اشهد لي بكعكة واشهد لك برغيف). הבעיה שלנו היא שאנו לא מוכנים לקבל זאת. כאשר אמרתי פעם לקצין בכיר שלנו, כי הגנרל המצרי משקר לו - וזה היה בדוק – הוא השיב לי: "גנרלים לא משקרים".
וזה מביא אותנו לנושא הבא, התחמנות, או מה שאנו במודיעין מכנים הונאה. המצרים הם אלופי ההונאה. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היה במצרים צמד בדרנים שנקרא "אבו למעה אל-אסלי וחוואגה ביז'ו". סגנון הבידור שלהם היה כמו זה של ה"גששים" שלנו – דהיינו, צוחקים על המציאות. במערכונים שלהם הַמִּצְרַבְּלוֹף חגג לאורך כל הדרך. אצלם למדת שבמצרים ימכרו לך את הים, ולאחר שתשלם את המחיר, במקום לקבל את הים אתה מקבל דלי מלא במים מלוחים, כי את הים אי אפשר למסור לך ידנית. יתרה מזאת הונאה צריך לתכנן. בניב המצרי של השפה הערבית יש משפט שאומר: "אנחנו עוד נפגש" , הביטוי הערבי נותן דגש למימד הזמן (انا وانت والزمن طويل), ועוד "לאכול אותו לארוחת צהרים לפני שהוא יאכל אותי לארוחת ערב" (اتغذى به قبل ما يتعشى بي). דהיינו, כדי לטרוף אותו לפני שיטרוף אותי, אני זקוק לתחבולה.
לפני כעשרים שנה, נשאל שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני, מדוע ממשלת מצרים אוסרת על אזרחיה לבקר בישראל? ובסיוני השיב כי אין שום איסור חוקי האוסר לבקר בישראל. כעבור כמה שבועות, היתה לי שיחה עם איש שב"כ מצרי, והוא אמר: "זה נכון שאין איסור חוקי לבקר בישראל. אבל כאשר אתה מקבל דרכון, אומרים לך שמותר לך לבקר בכל העולם, פרט לישראל. כדי לבקר בישראל צריך לבקש רשות. ובמצרים כאשר אומרים לך שצריך לבקש רשות, זאת אומרת שזה אסור". בסיוני לא שקר, הוא רק תחמן את העתונאים.

תרבות השקר וההונאה במצרים, ימיה כימי קיומה של ארץ היאור. השקר וההונאה זורמים במי הנילוס כבר 7000 שנה, כפי שנוהגים מצרים בכירים להתרברב על מצרים כערש התרבות האנושית. כיון שהשקר וההונאה הם חלק מהמרכיב הכימי של מי הנילוס, ניתן לומר שתרבות השקר וההונאה ספוגה בדמו של כל מצרי. זוהי למעשה הסיבה, שסנחריב מלך אשור הגדיר את מצרים כ"משענת הקנה הרצוץ". עד כאן על תרבות השקר וההונאה במצרים.

בסוף הספר מביא הפרופ' בר-יוסף רשימה ביבליוגרפית נכבדה מאד של מסמכים, ספרים, מאמרים וראיונות. אבל הרשימה הזאת חסרה מקור אחד חשוב לא פחות: התנ"ך. ליתר דיוק ספר מלכים ב' פרק י"ח, וספר ישעיהו פרק ל"ו. יען כי התובנות שבספר כולו מתוארות דרך משקפיים ישראליות, וחסרות בו העיניים המצריות. והמח המצרי לא רק שהוא לא קיים, אלא שהוא מבוזה: "המוח'אבראת המצרי לא נודע בתחכומו" (עמ' 69, עמ' 57). לומר דברים כאלה במיוחד לאחר שהמודיעין המצרי האכיל אותנו מרורים, זוהי התנשאות בלתי מובנת. הד"ר אשרף מרואן העביר לנו מידע מודיעיני במצרית, ואנו קראנו אותו בעברית. זוהי נקודת התורפה של כל הפרשה הנקראת אשרף מרואן. הטרגדיה היא שגם היום, כארבעה עשורים לאחר המלחמה ההיא, אני קורא חומרים ושומע אנשי מודיעין, והמסקנה המצערת היא שלא למדנו שום דבר. אז ב-1973 וגם היום, צמרת המודיעין שלנו מתנהגת כ"שרות ידיעות" כמו לפני 70 שנה, ולא כפי ששרות ביון צריך לנהוג. יש פתגם אנגלי ידוע האומר ש"מידע הוא כח" (Information is power). אבל זה מותנה ביחס אל המידע ובאופן הטפול בו. לכך יש להוסיף את מה שאמר הגנרל הסיני סן צו במאה החמישית: "כל מלחמה מבוססת על הונאה". אבל גם לנו יש חכמת מלחמה משלנו. שלמה המלך, שקדם לגנרל הסיני באלף וחמש מאות שנים אמר: "כי בתחבולות תעשה מלחמה, ותשועה ברוב יועץ" (משלי כ"ד, ו'). אם תשלב את המידע יחד עם התחבולה, אז המודיעין שיש לך שווה כח. ובזה אנו נכשלנו.

מקריאת הספר אפשר לומר שהפרופ' בר-יוסף גם הוא נפל בקונספציה. להערכתי, הספר לא התבסס על מחקר שמגמתו לבדוק את הסוגיה אם "המלאך" היה סוכן ישראלי או מצרי. עבודת הנמלים שעשה הפרופ' באסוף החומר, ומן התובנות שהמחבר מגיע אליהן בספרו, נועדו להצדיק את הקונספציה ש"החבר של צביקה" הוא סוכן ישראלי. המחבר נכשל באותה גישה של צמרת המודיעין הישראלית, הממשיכה עד היום להעריך את פועלו של אשרף מרואן אך ורק על מאזני האמת והשקר.

בראיון אצל הד"ר רונן ברגמן בשנת 2005 אמר תא"ל עמוס גלבוע: "אני רוצה לקבוע, כאחד שבקיא בחומר, כי זה קשקוש מארץ הקשקושים. לא סוכן כפול ולא בטיח. לא אכנס לפרטים רק אגיד זאת: אף פעם, ואני מדגיש, אף פעם לא קרה שהמקור הוליך אותנו שולל. צמרת המודיעין היא שהוליכה שולל את עצמה". הוא כמובן צדק בשני נושאים: בנושא האמת והשקר, ובסיפא של המשפט. אבל בנושא ההונאה הוא טעה בגדול. צריך לזכור שעמוס גלבוע היה בעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. חמש שנים מאוחר יותר, בהרצאה בפני גימלאי המודיעין הוא השווה את הכשל המודיעיני שלנו ב-1973, לתאונת מטוס נוסעים אזרחי. זוג טייסים אזרחיים מנוסים מאד, שסמכו על מנגנון "הטייס האוטומטי" של מטוס חדיש ומשוכלל שיוביל אותם ליעד, והמנגנון האוטומטי הוביל אותם לתאונה. התייחסות כזו למחדל המודיעיני ההוא, מעידה על תרוץ דחוק של איש מודיעין שכשל.

כדי לשכנע את הקורא שהד"ר אשרף מרואן היה סוכן ישראלי נאמן, הפרופ' בר-יוסף מהמם אותנו כבר בראשית הספר בתאור שרמת הגולן ניצלה מכבוש סורי בזכות ההתראה על המלחמה, שהוא העביר לנו ב-5 באוקטובר. למרות שמאוחר יותר הוא טוען ש"המצרים רצו בשתוף הסורים בפתיחת המלחמה. אבל לא היה להם ענין באינטרסים הסורים" (עמ' 183). כלומר שנושא הצלת הגולן היה מוצר לואי מקרי. אבל קביעתו זו של מחבר הספר עושה עוול גדול בעיקר לתא"ל יואל בן-פורת ז"ל, מפקד יחידה 8200 בימים ההם, שיחידתו ירטה מברק שלושה ימים לפני המלחמה. המברק העיד על פתיחת מלחמה בתוך ימים. יואל מסר אתת המברק לראש אמ"ן, ואלי זעירא זרק אותו לפח (ראה ספור נפרד). והרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, שראה את המברק לאחר המלחמה, טען שאילו המברק היה מובא לידיעתו אז, הוא היה מגייס את צה"ל. בהקשר זה יש כאן עוול נוסף לסא"ל אבי יערי (לימים אלוף), שהיה ראש ענף הענף הסורי באמ"ן, שבנגוד לדעת ראש אמ"ן וסגנו, הוא התריע בפני אלוף פקוד צפון על מלחמה שעומדת לפרוץ. ועל פי אזהרתו, אלוף פקוד הצפון, האלוף יצחק חופי, הורה לחפור תעלה אנטי-טנקית בחלק הצפוני של רמת הגולן. את החפירה בצעו חניכי קורס קציני הנדסה כתרגיל מסיים של הקורס. חפירת התעלה צמצמה את אפשרויות הפלישה של השריון הסורי בצורה משמעותית, שנאלץ לרוץ דרומה.

עורו והקיצו ראשי המודיעין היקרים שלנו! הד"ר אשרף מרואן לא היה סוכן ישראלי ואף לא סוכן כפול. גרוע מזה! כפי שעוד יובהר להלן, הוא היה המפעיל של ראש המוסד הישראלי, האלוף צבי זמיר – ולא להיפך. מיום שנחשפה זהותו של "בבל" ועד לקריאת ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף, הייתי בטוח שהוא היה סוכן מצרי. אבל שפע הפרטים שהובאו בספר "המלאך" הביאו אותי למסקנה החמורה יותר, שמרואן יצר את האשליה שצביקה הוא המפעיל שלו. אבל האמת היתה הפוכה. "הקשר בין זמיר למרואן התמסד במהירות והשניים נפגשו בכל הזדמנות שהתאפשר לראש המוסד לעשות זאת. במפגשים האלה זמיר לא שאל שאלות. תחת זאת הוא נהג לגלגל עמו שיחה בעניינים גלובליים... מה שמרואן אמר היה אולי חשוב, אבל חשוב מכך היה לתת לו את ההרגשה שראש המוסד המהולל מאזין לו, מבקש את חוות דעתו ומחשיב אותה" (עמ' 151). ועוד גרוע יותר "זמיר למד להכיר עד כמה שברירי עלול להיות הקשר בין מקור לבין מפעילו, ואיזה תפקיד חשוב יש למרכיב הרגשי בדינמיקת היחסים ביניהם, ובראש ובראשונה יכולתו של המפעיל לתת לסוכן את הסעד הנפשי הדרוש לו" (עמ' 64). כאן מתגלה הל"פ המצרי בשיאו. ועולה כאן תהיה מי מהשניים זקוק בכלל לסעד הנפשי? ראש המוסד המוקף בעדת חובבים, החושש שהתרנגולת המצרית, המטילה עבורו ביצי זהב, תברח לו מן הלול הפתוח? או וילהלם טל המצרי, שנתמך ע"י 40 איש מיומנים, המגיש לראש המוסד את תפוח העץ הנקוב בחץ? אוי לה לאותה בושה. איך אמר הנביא: "גם ממצרים תבושי, כאשר בושת מאשור" (ירמיהו ב' ל"ו – זוכרים את רבשקה האשורי?). האם כך נוהג ראש ארגון מודיעיני? השגיאה הגדולה ביותר של צבי זמיר היתה בעצם העובדה שהוא נפגש בכלל עם מרואן. והשגיאה הקטסטרופלית היתה שהוא מיסד את הקשר ביניהם.

הרבה לפני שהד"ר אשרף מרואן הופיע בשגרירותנו בלונדון והציע לנו את שרותיו, מסתבר שהיו נסיונות דומים מצד כמה מצרים, שהציעו את שרותם למודיעין של ישראל. וראש ענף 6 (מצרים), נסע ללונדון כדי להפגש אתם ולתהות על קנקנם. והוא פסל את כולם (עמ' 81). מכאן אנו למדים שהמודיעין המצרי עשה נסיונות קודמים להחדיר סוכנים שיטעו אותנו, טרם כניסתו של מרואן לתמונה. בתרבות העשייה המצרית, כאשר מאן דהוא מנסה לקדם פרוייקט וזה לא הולך לו, אז מישהו מציע לו, או שהוא עצמו מגיע למסקנה, שיש צורך ברעיון מטורף (فكرة جهنمية - מלולית: רעיון מהגהינום). בדיוק מאותה הסיבה שפרופ' בר-יוסף קובע בספרו: "סיבה שניה שהפכה את האפשרות שמרואן נשלח על ידי המודיעין המצרי לבלתי סבירה היא ייחוסו. דבר אחד לשלוח לשליחות מסוכנת כזאת איש מודיעין מן השורה, דבר אחר הוא להשתמש לצורך זה בחתנו של נאצר" (עמ' 69). מאידך, המצרים שחשבו בדיוק על התובנה הזו, והם פעלו לפי הכלל המצרי הידוע: "עשה לי כבוד ואל תאכיל אותי" (لقيني ولا تغذيني), והם לא רק עשו לנו הרבה כבוד, אלא גם האכילו אותנו. צוות של ארבעים איש במודיעין המצרי עמל כדי "להאכיל את הישראלים בקונספציה... לא היה סוכן כפול אחד... היתה מצרים" (עמ' 369). ואשרף מרואן במעמדו ובייחוסו הגבוה היה המלצר שהיפנט את צמרת המודיעין הישראלי, ומשך אותה אליו. כך מעיד מרואן עצמו אחרי שלושים שנה. ופרופ' בר-יוסף מפקפק בכך. ומדוע לא להאמין לו? הרי לאורך כל הדרך, בניגוד לאופי והתרבות המצרית, הלעיט אותנו באמת טהורה וטעימה. והתוצאה מראה שאכלנו את הקונספציה בשקיקה מרובה כליפתן עסיסי, שטעמו המתוק לא פג עד היום, ארבעים שנה אחרי הסעודה האחרונה. מעבר לכך, הרי תנאי הפתיחה של המלחמה ב-1973 מאשרים שהוא דובר אמת.

המודיעין המצרי ידע היטב שמרואן יהיה נתון במעקב קבוע. הם גם ידעו שהמידע שיעביר מרואן לישראלים ייבדק בשבע עיניים, ויוצלב עם מקורות אחרים. דבר אחד אולי לא נלקח בחשבון על ידי המודיעין המצרי, והוא שהאיש שלהם יצטרך לעבור בדיקות פוליגרף (עמ' 316). כי בתרבות השקר שלהם, הפוליגרף הוא חסר ערך. כל זה לא הטריד את המודיעין המצרי כהוא זה. כי בנגוד לאופיים הם זנחו את השקר והשתמשו באמת היקרה כבמטה הונאה, שבו הם הכו וסממו את כל הצמרת הישראלית. המודיעין המצרי היה סמוך ובטוח, כי איכות המידע ואמיתותו תחזק מאד את האמון שלנו במרואן. ככל שהידיעה שמרואן העביר היתה חשובה יותר ו/או יקרה יותר, מנת המורפיום שהיתה ספוגה בו היתה גדולה בהתאם.

את המסמר הראשון בארון "הקונספציה המודיעינית" שלנו תקע הפרופ' שמעון שמיר, כאשר הוא התבקש ע"י אמ"ן לכתוב פרופיל אישי על הנשיא המצרי אנואר סאדאת, לאחר שזה תפש את השלטון. הפרופ' שמיר קבע כי סאדאת אינו מסוגל להכנס לנעליו הגדולות של נאצר. בכל תפקידיו, "סאדאת לא מילא תפקיד גדול בהרבה מזה של בלדר". הפרופ' שמיר קבע כי סיכוייהם של עלי צברי, שהיה האיש החזק בתקופת נאצר, ושר הפנים שעראווי גומעה, להם יש סיכויים טובים יותר לרשת את נאצר (עמ' 101). הערכת המודיעין שיצאה מאמ"ן, שהתבססה בין היתר גם על חומרים שהעביר אשרף מרואן, וגם חומרים אחרים, קבעה: "סאדאת הוערך כבעל רמה אינטלקטואלית נמוכה, צר אופקים, חסר מחשבה פוליטית עצמאית, מדינאי אפור ללא גוון מיוחד שלו". סיכום הערכת המודיעין קבע כי "סאדאת אינו אישיות בעלת כישורים להנהגה מדינית. חסרים לו נתונים בסיסיים על מנת שיוכל להחזיק באופן ממשי את רסן השלטון בידיו ולהתקבל במצרים כיורשו של נאצר" (עמ' 102).

לקרוא את הדברים האלה ולא להאמין. זה שהדברים נכתבו לפני כארבעים שנה – ניחא. אבל היכן התייחסותו של החוקר העכשווי? סאדאת גבש לעצמו השקפה פוליטית שיש לגרש את האנגלים ממצרים כבר בנערותו, כאשר שמע על תקרית דינשאווי בשנת 1907. הוא ישב פעמיים בכלא על נסיון לארגן מרי נגד ממשלת מצרים – בסוגיית השליטה הבריטית במצרים. סאדאת חש בושה וחרפה על כך שיש פוליטיקאים מצרים התומכים בהשארות אנגליה במצרים. מצרים היתה כל עולמו של סאדאת, בנגוד לחברו שקדם לו בנשיאות שדגל בפאן ערביות. ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה כנשיא, הוא החזיר את מעמד הדגל של ההמנון המצרי הישן "בילאדי בילאדי". העתונאי אניס מנצור, שהיה ידידו האישי של סאדאת, ומצוטט גם הוא בעמוד הנ"ל, דוחה כמובן את הטעון הזה, ומסביר כי סאדאת "היה הרבה יותר פיקח ושאפתן מכפי שנתפס עד שהגיע לנשיאות". אניס מנצור מסביר שהתבלטות רבה של סאדאת היתה עלולה ליצור את הרושם שסאדאת מבקש להתחרות עם נאצר, ולהביא לאבודן מעמדו. כמובן שדעתו של אניס מנצור יותר קולעת לאמת.

סאדאת היה אדם דתי שהאמין באלהים. בהיסטוריה הקדומה של האסלאם, הח'ליפה השלישי אחרי הנביא מוחמד עות'מאן בן עפאן, היה נתון במצב דומה כאשר נבחר. ועות'מאן הבין שאם ברצונו לשרוד הוא חייב להמשיך במסע הכבושים כמו קודמו. וכך הוא עשה - ושרד. המעשה שיעזור לסאדאת לשרוד הוא החזרת סיני. והוא היה מודע לחולשה של צבאו מול צה"ל. לכן הוא היה זקוק לתחבולה גדולה: ההונאה שכל מצרי מכיר אותה, וסאדאת שכלל אותה בתקופת היותו אסיר.

את יתר המסמרים בארון הקונספציה של "הסבירות הנמוכה" נעץ הד"ר אשרף מרואן בדווחיו למוסד. כל ידיעה בעלת ערך הוותה מסמר/מזרק נוסף, וככל שגדל ערכה של הידיעה, גודלו של המזרק ומנת המורפיום שבו היו בהתאם. וכך נולדה הקונספציה (עמ' 141). תרומתו של אשרף מרואן "לגיבוש הקונספציה המודיעינית הישראלית היתה מכרעת" (עמ' 185). החומר הגולמי שהעביר מרואן, שהיה ידוע בכינוי "חותל", הגיע באופן קבוע לידי הצמרת המדינית והצבאית כאחד (עמ' 154). זו כמובן היתה שטות מסוכנת, כי החומר הגולמי והכרת הבלדר סממו את הצמרת שלנו. ראש הממשלה גולדה מאיר והאחרים התייחסו אל אשרף מרואן כאל "החבר של צביקה" (עמ' 153, עמ' 248). בכך ניתן לומר שההונאה המצרית היתה מושלמת, ותקעה יתד בראשם של כל הצמרת הישראלית. בלשונו של פרופ' בר-יוסף "חרף כל המידע המצוין שהגיע לידיהם ואשר הצביע בצורה ברורה על כך שהקונספציה הזאת אינה תקפה עוד, הם המשיכו לדבוק בה בכל זאת" (עמ' 202).

פרופ' בר-יוסף מתייחס להונאה המצרית כהנחה אבסורדית מקיאווליסטית, "שאין דומה לה בהיסטוריה של עולם הריגול" (שמדינה מקריבה את כל סודותיה לצרכי הונאה), ושואל היכן ההונאה? "שהרי אם מרואן היה באמת הציר המרכזי של תכנית ההונאה המצרית, הוא היה צריך לבוא לכל המאוחר בתחילת אוקטובר, ולשכנע את הישראלים שפני מצרים אינן למלחמה" (עמ' 331-332). התהיה הזאת מעידה על כך שמחבר הספר אינו מבין בכלל את מהות ההונאה המצרית, וגם לא הצליח להבין את מהלכיו הצבאיים של הנשיא סאדאת. לכן הוא גם לא מודע לבעיה, שבאותו שלב ההונאה המצרית הראשונה שהוא מתייחס אליה, השיגה את שלה וכבר הסתיימה. המצרים כבר בטוחים שהם הצליחו להרדים את צה"ל טוטאלית, כי התנאים לאורך התעלה הוכיחו להם זאת. בנסיעתו של הד"ר אשרף מרואן לפריס וללונדון ב-4 וב-5 לאוקטובר היתה טמונה הונאה חדשה - מסוג אחר לגמרי. פרופסור בר-יוסף בתארו את הבקור הזה, מתפלפל ומתפלמס על הבדלי זמנים, וחלקי מידע כאלה ואחרים ועוד כל מיני תנאים מגבילים. את הנסיעה הזו של אשרף מרואן לבירות האירופיות צריך להשוות עם הוצאת חלק מהכוחות הישראלים בנגב לחופשה בשבת שקדמה למש"י. כלומר מגמת הנסיעה היתה הונאה חדשה בפני עצמה. הוצאת הכוחות שלנו לחופשת שבת ב-1967 נועדה להרדים את המצרים. ואילו מגמת הנסיעה של מרואן ללונדון נועדה להקפיץ את צה"ל מרבצו.

אילו אשרף מרואן היה באמת סוכן ישראלי, עם כל הכתרים והשבחים שקשרו לו בישראל, כאשר הגיע לפריס וטלפן לאיש הקשר שלו דובי – בהנחה שיש אנשים סביבו וקשה לו לדבר - הוא היה מוסר לדובי את שם הקוד למלחמה מיידית "אשלגן". לא היה לו כל צורך להגיע למחרת ללונדון, כדי להפגש עם ראש המוסד ולומר לו: מחר מלחמה – כדי לתת לישראל את מרווח הזמן החיוני הקצר שנותר כ-48 שעות להתגייס למלחמה. אבל לא זו היתה המציאות.

האם זה הגיוני שאשרף מרואן, אחד משותפי הסוד של כל מהלכי המלחמה ויד ימינו של סאדאת טס לפריס יומיים לפני המלחמה סתם? האם זה מתקבל על הדעת שחבריו למשלחת חזרו הביתה ביום ששי, והוא עושה אתנחתא בלונדון? יום לפני המלחמה? מטרת הנסיעה היתה להפגש אישית עם ראש המוסד. ואז הוא מספר לאיש הקשר שלו שהוא רוצה לדבר עם ראש המוסד על "כימיקלים" – שם קוד כללי למלחמה. הוא ידע שהקוד יקפיץ את ראש המוסד ללונדון. סאדאת רצה ליצור דרמה שתגרום לגולדה מאיר לקחת את המסר ברצינות רבה – ולפעול. יש הבדל בין שאיש מודיעין זוטר מעביר מסר, לבין שהמסר מועבר על ידי דרג בכיר ביותר. למשל, בדומה למלך חוסיין שבא להפגש עם גולדה ולהזהיר אותה מפני המלחמה ב-25 לספטמבר). כאשר אשרף מרואן אמר לצבי זמיר: "מחר מלחמה", בכך הוא הזמין את ישראל להיות היוזמת את פתיחת המלחמה. סאדאת העניק לגולדה מאיר את הבכורה ,דהיינו, להפעיל את חיל האוויר במכה מקדימה, מתוך ידיעה ברורה, מה תהיה התוצאה. הוא ידע כי צבא היבשה שלנו אינו ערוך כלל למלחמה. יען כי המערך המודיעיני שלו לא היה חולה. אצלו לא היה משבר האמון בין קמ"ן דרום סא"ל גדליה לבין הקמ"ן החטיבתי סגן סימן-טוב.

מאידך, הצבא המצרי היה ערוך ומוכן לאורך התעלה, כולל מערך הטילים. באותה נשימה יצויין, כי בשלושת ימי המלחמה הראשונים של מי"כ ישראל אבדה למעלה מ-100 מטוסי קרב. זאת אומרת שיוזמת מלחמה ישראלית לא היתה מועילה לישראל, ולא היתה משנה הרבה למצרים. אבל מאידך, סאדאת היה זוכה בתהילת עולם, שתמחק את תדמית ה"יס מן" (سيد سه) שדבקה בו במצרים. שהרי סאדאת הודיע לנו באמצעות האו"ם, כי מצרים עושה תמרון על-דביזיוני לאורך התעלה. וישראל קבלה ממנו התראה על כך. ואז... על אף ההפתעה הישראלית (צחוק הגורל) מצרים גרמה לחיל האוויר הישראלי אבדות רבות, וצבאה הצליח לפרוץ את קו ברלב הבלתי בקיע. אבל ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר שחששה מתגובה בינלאומית, שגם הנשיא סאדאת לקח אותה בחשבון, לא נפלה למלכודת שטמן לה הנשיא המצרי.

היכן ההונאה? שואל הפרופ' אורי בר-יוסף. התשובה לכך מצויה בהפתעה המוחלטת של תנאי פתיחת המלחמה במלחמת יום הכפורים ב-1973. אנחנו מורגלים ומקובעים על ההנחה שכל הונאה בשקר יסודה. וכאן בא הנשיא המצרי, סאדאת, ומזין באמצעות שליחו את ראש "המוסד" במידע כל כך מדויק, וכל כך עשיר באיכותו המדהימה, עד כדי כך שכל הצמרת הישראלית: ראש הממשלה (שסמכה על החבר של צביקה), שר הבטחון (שסמך בצורה עיוורת על ראש אמ"ן), ראש אמ"ן היהיר וראש המוסד המהולל והתמים - מתמכרים להבל פיו הספוג במורפיום של אשרף מרואן - ונרדמים. ראשי קהילית המודיעין שלנו מתוזזים כל כך, עד כי שכחו את חכמת המודיעין הקלאסית, שאסור להתבסס לחלוטין על מקור אחד, אמין לכאורה ככל שיהיה, ולהתעלם ממקורות אחרים, מעובדות בשטח ומן השכל הישר.

תרגיל ההונאה של המודיעין המצרי שקדם למי"כ ב-1973, ירשם בהיסטוריה הצבאית כמבצע ההונאה הגאוני והגדול ביותר אי פעם. מסקנה זו מתבקשת לאור קביעתו של הפרופ' בר-יוסף, ואמונתם של ראשי המודיעין, אפילו היום אחרי כארבעים שנה, כי קשה לתפוש את "עומק החדירה שהשיגו ארגוני המודיעין הישראליים ללב עשיית המלחמה המצרית באמצעות 'המלאך'" (עמ' 319-320). זוהי ההונאה הגאונית בהתגלמותה. "לארח" את הצמרת המדינית והבטחונית הישראלית במרכז העצבים הבטחוני המצרי, שנתפס כ"הישג" ישראלי אדיר. זה היה ההישג הענק של הד"ר אשרף מרואן, ששתל במוחה של הצמרת הישראלית את "הקונספציה" בצורת מלכודת דבש של הבקלאווה, שנגסנו ממנה בהנאה רבה בחדר המלחמה של הצבא המצרי. על כך קבל אשרף מרואן "אות הצטיינות" ואת "עיטור הרפובליקה מהדרגה הראשונה", מידי נשיאו סאדאת, כהוקרה על "הישגיו הנפלאים למען מצרים בשלבים הקריטיים ביותר של מלחמת אוקטובר" (עמ' 280).

במצרים דאז אסור היה למתוח בקורת על המשטר בצורה ישירה. ולכן כל מי שרצה לבקר את הממשלה עשה זאת בצורה של סיפור בדיחה, או השתמש במשל כזה או אחר. הסופר המצרי תאופיק אל-חכים בחר בדרך האלגוריה. הוא החליט לאמץ את החמור כגבור-הגיגיו, כדי לעקוף את זעם השלטון והצנזורה שלו. בתרבות הערבית, החמור ידוע ומוכָּר כבעל-חי מסכן, בלתי מזיק, מופת לסבלנות וכבעל-חי הלומד בקושי מן הנסיון. מכאן גם הפתגם הידוע: "פעולה חוזרת אפילו חמור לומד אותה" (التكرار يعلم حتى الحمار). בילדותו בילה הסופר חודש ימים בכפר מצרי. שם פגש לראשונה בחמור, וראה כיצד הכפריים מתעללים בו. לימים הוא יכתוב ספור "חמורי סיפר לי", ושם הוא כתב "מהתבוננותי בחמור, למדתי הרבה משתיקתו על טפשותו של האדם". לכן תאופיק אל-חכים התאהב בחמור, ואמץ אותו ביצירתו הספרותית לגבור החכמה והשנינה, ושם בפי חמורו את כל דברי הבקורת שלו. וכאשר טענו נגדו על דברי התוכחה נגד המשטר במחזה, בספר, או במאמר שכתב, השיב: "זה לא אני, זה החמור".
לסיום נשתמש בפרפראזה על תפישתו הספרותית של הסופר תאופיק אל-חכים. אנחנו חשבנו כי אשרף מרוואן היה החמור שהעדיף את האבוס העשיר שלנו. אבל המציאות הוכיחה כי הוא פעל לפי הדוקטרינה של הנביא ישעיהו – והוא העדיף בכל זאת את אבוס בעליו. אשרף מרוואן לא היה סוכן ישראלי, ואף לא סוכן כפול. הוא היה "חמורו" של סאדאת. גבור העורמה והתושיה, שהזרים את פניני החכמה ושיקוי-ההונאה המצרית לשוקת של המוסד הישראלי - ואנשיו לגמו משוקת התרעלה עד תום, בתמורה לכסף כבד. הוא מסר לידינו את כל הכלים על לוח השחמט המודיעיני, כדי שנשיאו יוכל לתת לנו את המט על שולחן החול - שאנחנו בחרנו להתעלם ממנו. ואם כבר בחמורים עסקינן, החמורים האימיתיים הם אנחנו, שזנחנו את תורת המודיעין הקלאסית: התעלמות ממקורות אחרים, והתלות שיצרנו במרואן היתה חולנית (עמ' 239); הדיונים העקרים סביב שעת הפתיחה של המלחמה 1400 או 1800 היא שתקבע אם מרואן סוכן ישראלי או כפול. יש פסוק בקוראן המתייחס לבני ישראל. הפסוק אומר: "אלה אשר ניתנה להם התורה ולא נשאוה (יישמו אותה) נמשלו לחמור הנושא ספרים". "مثل الذين حُمِلوا التوراه ثم لم يحملوها كمثل الحمار يحمل أسفارا" (פרשת אל-ג'ומעה 62, 5).
* * *
הפרופסור אורי בר-יוסף מביא בספרו התייחסות מדאיגה. הסופר האמריקני הווארד בלום, שכתב ספר על הפרשה, מצוטט אצל אילנה דיין בתכניתה "עובדה": "אם המודיעין הישראלי הוּלַך שולל על ידו, זה משהו שלא נוגע רק לעבר, אלא משהו שישראל צריכה להתעמת עמו עכשיו ובעתיד" (עמ' 322). ואכן זו הבעיה האמיתית שלנו עכשיו, שראש המוסד לשעבר וכמה מקציני אמ"ן לשעבר, אינם מוכנים להודות שנפלו קרבן לתרגיל של לוחמה פסיכולוגית משולב באופן מבריק עם הונאה מודיעינית של צבא מצרים. זוהי המסקנה המתבקשת מקריאת הספר "המלאך". איתרע מזלו של עם ישראל, שבימים ההם שני ראשי הגופים המודיעיניים שלו לקו, האחד בעריצות והשני בנאיביות. הראשון לא סבל שום דעה אחרת בסביבתו, והשני איש תם שלא הבין בענייני ערבים כהוא זה. ובנוסף לכך שניהם לא היו קציני מודיעין מקצועיים. אלי זעירא הכיר סוף סוף בטעותו, ואילו שותפו למסע מסרב עדיין להכיר בכך. ממה שעולה מקריאת הספר העשיר כל כך בפרטים מודיעיניים, להערכתי, ראש המוסד דאז הוא אבי אבות ה"קונספציה". שכן הוא הראשון שנלכד במלכודת הפתאים הממכרת שטמנו לו המצרים, והפיל אחריו את כל הצמרת מדינית והצבאית הישראלית. ראש המוסד דאז מסרב עד היום, להודות שהמיתוס שנוצר סביב ארגונו, שהמוסד שאינו טועה לעולם – הוא מצג שוא. אמנם עשרה קבין של חכמה ירדו על העולם, אבל לא כולם נפלו בחלקו של המוסד.

בחלקו הראשון של הספר, הפרופ' אורי בר-יוסף מעלה תהייה על מלחמת יום הכפורים. "מעולם לא נשאלה שאלה פשוטה אחת: איך היא (המלחמה) היתה נראית אם מדינת ישראל לא היתה מקבלת בשעות הקטנות של יום המלחמה עצמו את אותה התרעה מפורסמת שהעביר ראש המוסד, צבי זמיר, בתום פגישתו עם אשרף מרואן" (עמ' 26). אני מבין שכוונתך: אילולא אשרף מרואן היה קיים? התשובה לכך יקירי הפרופסור, לא היינו מסתובבים עם האמת השלישית של שפינוזה, בתחושה של תבוסה, ארבעים שנה אחרי המלחמה. על אף שאת המלחמה ההיא סיימנו בנצחון צבאי קולוסאלי, הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית, שהאפיל על מבצע ההונאה הגאוני המצרי. תודות לתושייתם ועוז רוחם של מפקדי צה"ל וחייליו הפך הפיל המצרי בפתיחת המלחמה לנמלה קטנה חסרת ישע בסופה. אבל מאז אנו מתנהגים כעם מובס – בזכותו של אשרף מרואן. צריך לציין כי ההונאה המודיעינית המצרית היתה אכן מושלמת. אבל את המלחמה ההיא סיכם הגנרל המצרי עבד אל-ע'אני אל-גמסי כהאי לישנא: "אם בתנאי פתיחה כאלה המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה, לעולם לא נוכל לנצח אתכם במלחמה". את הדברים האלה הוא אמר לאל"מ דן שומרון (לימים הרמטכ"ל) בדרכם לשיחות בק"מ ה-101 מקהיר.

*****
השאלה שנותרה פתוחה היא, מדוע חסלו המצרים את אשרף מרוואן ? התשובה לכך היא מאד פשוטה. הם לא רצו שהד"ר אשרף מרוואן יעשה להם "פדיחה". לשון אחר, הוא עמד לפרסם ספר זכרונות, והם חששו שהאיש יחשוף בספרו כל מיני פרטים חסויים משטות ההונאה המצריות (שאליהן הם מתייחסים בכובד ראש). ואולי האיש היה קשור בפרשיות הונאה נוספות עם מדינות אחרות ? אין ספק, שאילו האיש היה חי במצרים, הוא לא היה מעיז לפרסם זכרונות ללא אשור ממשלתי. בקהיר, איש לא היה יכול ליצור אתו קשר, ללא הסכמת השלטונות. שערו בנפשכם, למשל, שהד"ר בוטרוס גאלי, לשעבר שגריר מצרים באו"ם, היה מפרסם זכרונות. ובספר הוא היה נותן פומבי להנחיות שקבל מממשלתו לשקר לשרת החוץ האמריקנית. זה היה מביך מאד את נשיא מצרים. והרי על רקע זה, בחירתו לקדנציה שניה טורפדה על ידי ארה"ב. כאשר הוא בא לבקש את תמיכתה של מדלין אולברייט, היא השיבה לו בשלילה, ואמרה לו: אתה שקרת לי שלוש פעמים ממזר שכמותך (You have lied to me three times, you bustard).

יום שישי, 26 בדצמבר 2008

הממלכה הפלסטינית ההאשמית שלא קמה


לא פעם אנו שומעים מפי אישים בעולם הערבי שאומרים כי הבעיה הפלסטינית היא לב הסכסוך בין ישראל למדינות ערב. יש בינינו כאלה שאינם מצויים בנושא, ולכן הקשר הזה תמוה בעיניהם. במאמר זה ננסה להאיר את הנושא, כדי להסיר את סימני השאלה לפחות לגבי העבר. אולם כדי להבין את היקף הבעיה של נושא מאמרנו צריך לחזור לשרשיה בעשור הראשון של המאה הקודמת. שרשים שנבטו וקמלו בטרם שיגיעו לפריחה מלאה. מהלך העניינים יסייע לנו להכיר את הווירוסים הפוליטיים שתקפו את הנבט, ולא אפשרו לו להתפתח כראוי.

תבוסתו של נפוליון בחורף של 1812 בערבות רוסיה המושלגות גרמה לסדרה של מרידות ברחבי אירופה בכלל, ובמיוחד בקיסרות האוסטרו-הונגרית, ששיאן היה ב''קונגרס ווינה - 1848''. קונגרס זה הביא את בשורת ''אביב העמים'' לעמי אירופה הכבושים. תהליך דומה עבר על המזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה, כאשר עמי ערב שעייפו מן הכבוש התורכי נצלו את הסתבכותה של הקיסרות העות'מאנית במלחמה העולמית הראשונה כדי להשתחרר ממנה.


לאחר התבוסה הצבאית הכואבת, שסבלו צבאות בריטניה וצרפת בנסיון הכבוש של חצי האי התורכי גליפולי בשנת 1915, החליטה בריטניה לתקוף את תורכיה באגף הדרומי שלה. במהלך המלחמה הגיעו ידיעות למטה הצבא הבריטי בקהיר, שהשריף חוסיין, שומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה, מוכן ורוצה למרוד בתורכים. הנציב העליון הבריטי בקהיר, סר הנרי מקמהון, החליט לנהל מגעים עם השריף חוסיין. מגעים אלה התנהלו בצורה של חליפת אגרות בין השריף חוסיין לבין סֶר הנרי מקמהון (The Mcmahon Correspondence), סוכם ש''בריטניה תהיה מוכנה להכיר ולסייע לעצמאות הערבים, בכל האזורים שבתחומי הגבולות שהוצעו על ידי השריף ממכה'' (אנטוניוס, עמ' 419). אמנם השריף חוסיין דבר על ממלכה ערבית שתשתרע על שטחים מוגדרים, שבראשה יהיה הכתר ההאשמי. אבל הבריטים נמנעו להתחייב על גבולות מדוייקים (ראה מפה א'). כי במקביל למגעים עם השריף חוסיין, בריטניה נהלה מגעים גם עם בעלי ברית נוספים, הצרפתים והרוסים.

לאחר ההבנה המדינית שהושגה בחליפת האגרות בין השריף חוסיין לבין סר הנרי מקמהון החליט הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי, מפקד החזית המזרחית של הצבא הבריטי, לנסות ולהעזר בכוחות הערביים מזרחית לסואץ, שהשריף חוסיין הבטיח להעמיד לרשות בריטניה, על מנת לקצר את המלחמה. מטהו של הגנרל אלנבי היה בקהיר. קפטין תומאס אדוארד לורנס (Thomas Eduard Lawrence), הידוע בכנויו כ''לורנס איש ערב'' נבחר למשימה זו. לורנס היה קצין מודיעין במטהו של הגנרל אלנבי. אמנם המומחיות של לורנס היתה ארכיאולוגיה, אבל הוא ידע את השפה הערבית בגלל החפירות הארכיאולוגיות שהוא עשה בסוריה.

לאחר חקירה ודרישה הגיע לורנס למסקנה ששני בניו של השריף חוסיין הם ''כהן ונביא'' - אם להשתמש במטאפורה של ''אחד העם'' שלנו. הבכור עבדאללה היה שנון ואיש בעל חזון, ואילו השני פייצל היה איש פרקטי יותר, שהלך אחרי האפשרי (לורנס, עמ' 41). לורנס בחר להצמד אל פייצל, כי בו הוא מצא את המנהיג הצבאי שינהיג את המרד (שבדראן, עמ' 116). עבדאללה החשדן המשיך להטריד את הבריטים בשאלות נוקבות. בשיחה שהיתה לו עם לורנס ורונלד סטורס הוא שמע מהם לראשונה על השינויים בתכנית הבריטית (עבדאללה, עמ' 123) לגבי הממלכה ההאשמית שתקום אחרי המלחמה. שכן עבדאללה סבר כי לורנס חפש אצל הערבים מנהיגים חסרי-דעה, כדי שיוכל להרשימם עם רעיונותיו (שבדראן, עמ' 117). בעוד שפייצל נרתם למאמץ המלחמתי הבריטי, וסייע לבריטים להכנס בשערי ירושלים, המשיך עבדאללה לנהל מגעים מדיניים עם אנגלים, צרפתים ובעיקר עם נכבדים ערביים. ואכן בסיום המלחמה פייצל נתפש כגבור בריטי, ואילו אחיו עבדאללה נחשב לדמות מרכזית בלאומיות הערבית שהחלה להתפתח. הכניסה לירושלים סמלה את תבוסתה של הקיסרות העות'מאנית. להערכתי, זו הסיבה שבתום המלחמה הבריטים עשו מפייצל מלך ומאחיו הבוגר רק נסיך של נסיכות קטנה.

בסיום המלחמה חלקו בריטניה וצרפת את המזרח התיכון ביניהן. בהתאם להסכם סייקס-פיקו מיום 16 במאי 1916, בריטניה קבלה את עירק וארץ-ישראל, ואילו צרפת קבלה את סוריה ולבנון. באותם ימים, אמצע שנות ה-‏20, נפגש עבדאללה עם מנהיגים סורים וצעירים סורים, והטיח בהם: ''כיצד אתם מסכימים שעיר בירה אומיית תהא למושבה צרפתית?'' בריטניה קרעה את ארץ הקודש לשני חלקים. בחלק המזרחי היא יצרה ישות מדינית חדשה, שקראה לה ''נסיכות עבר הירדן'' ובראשה היא הושיבה את הנסיך עבדאללה. אבל לא אדם מוכשר ובעל שאיפות מדיניות גדולות יסתפק במה שהוצע לו. הנסיך ההאשמי התייחס לרבת-עמון כאל תחנת מעבר בדרך לדמשק (מרלו, עמ' 37). בצבור הסורי, שדחה את הכתרת אחיו הנסיך פייצל כמלך על סוריה, החלה תסיסה שדרשה עצמאות. הצרפתים גרשו את פייצל מדמשק, והוא הומלך על ידי הבריטים על עירק.

''הצהרת בלפור'' משנת 1917, שבריטניה הבטיחה להקים בארץ-ישראל בית לאומי ליהודים הולידה זעם בצבוריות הערבית גם בסוריה וגם בא''י. בתהליך מקביל החלו להשמע קולות להקמת ''סוריה הגדולה''. הראשון שהחל היה הנסיך עבדאללה רצה לאחד תחת הכתר ההאשמי את סוריה ולבנון, ארץ-ישראל המערבית ועבר הירדן המזרחית לממלכה אחת גדולה. דרישה דומה נשמעה בדמשק על ידי המפלגה הסורית שנקראה ''החזית העממית הסורית'', בראשותו של אנטון סעדה הנוצרי הלבנוני. אלא שהאחרון רצה את ''סוריה הגדולה'' כרפובליקה ולא כממלכה (מרלו, עמ' 38).



התסיסה של הערבים ממזרח לסואץ הלכה וגברה, כי הם הרגישו עצמם מרומים. הלאומיות הערבית שהגיעה לשיאה באותה עת, חשה את עצמה נבגדת לאחר הפיצול הבלקני (בלקניזציה = אזורים שהיו מחוזות תחת רבונות אחת הפכו ליחידות מדיניות) של האזור הערבי שהיה בשליטה עות'מאנית, ושהיה הערוגה הטריטוריאלית של הלאומיות הערבית דאז (ראה מפה ב'). במיוחד לאחר פרוץ המרד הערבי בארץ-ישראל נגד הבריטים ונגדנו (מאורעות 1936-39(, בהנהגת חאג' אמין אל-חוסייני. התפתחויות אלה הביאו ללחץ כל-ערבי על אנגליה, שבסופו של דבר העלתה את בעית ארץ ישראל לראשונה בפורום כלל ערבי בוועידת ''השולחן העגול'' בלונדון ב-‏1939. לוועידה זו שאליה הוזמנו מצרים, עירק, עבר-הירדן, סעודיה ותימן, היו שתי תוצאות עקריות. הראשונה, היתה פרסום ''הספר הלבן'' נגד היהודים בארץ-ישראל. והשניה, הקביעה שכל פתרון לבעית ארץ-ישראל ידרוש הסכמה של כל מדינות ערב (מקדונלד, עמ' 87). מכאן ואילך הבעיה הפלסטינית נמצאת על שולחנן של מדינות ערב באופן קבוע ואינטנסיבי עד לשנת 1949.

בחודש אפריל 1941 פרץ מרד אנטי בריטי בעירק. את המרד, בהשראת גרמניה הנאצית ובסיועה, הנהיג ראש הממשלה העירקי דאז, רשיד עלי אל-כילאני. למחרת דכוי המרד, שנמשך כחודש, החליטה ממשלת הוד מלכותו להפיס את דעת הקהל הערבית. ב-‏29 במאי 1941, פרסם שר החוץ הבריטי אנתוני אידן הצהרה שבה ממשלת בריטניה מודיעה כי היא תקדם בברכה תכנית אחוד ערבית, שתזכה להסכמה כלל ערבית. היתה זו מעין ''הצהרת בלפור'' לערבים. באביב 1943 פרסם ראש ממשלת עירק, נורי א-סעיד, תכנית שבמהותה היא ''סוריה הגדולה'', אבל המעטפת היתה פדרטיבית. התכנית נקראה ''הספר הכחול''. כאן המקום להדגיש, כי השם מתייחס לסוריה, אבל הנושא האמיתי הוא פלסטין. אחוד כזה ממזרח לסואץ הפחיד את מדינות ערב, וסתר את הבלקניזציה הבריטית של ''הסהר הפורה''.

הבעיה הפלסטינית הפחידה את ראשי מדינות ערב (מצרים, סעודיה, עירק וסוריה). מקור הפחד היה עבדאללה. צריך לזכור כי בהשוואה למנהיגי ערב האחרים, הנסיך ההאשמי היה מנהיג מלידה בעל כריזמה חזקה ביותר. זאת ועוד לעבדאללה היה הצבא הערבי החזק ביותר, עם יכולות ומסורת בריטית. מצרים חששה שבין שפלסטין תאוחד עם ירדן, ובין שהיא תהיה מדינה עצמאית, בכל מקרה היא תהיה תחת שליטה ירדנית (מרלו, עמ' 43).

בסתו 1944, נערכו דיונים בוועידת אלכסנדריה בדבר הקמת הליגה הערבית בהנהגת מצרים. עבדאללה הורה לראש ממשלתו תאופיק אבו אל-הודא לעמוד על כך שפלסטין וסוריה חייבות להיות יחידה מדינית אחת. שכן זו היתה המטרה העיקרית של המרד הערבי במלחמת העולם הראשונה (עבדאללה עמ' 209). אלא שמצרים בסיוען של שאר המדינות חברות בליגה הצליחו לחסום את שאיפותיו של עבדאללה באופן הבא:
א. בהתאם לאמנת הליגה, המדינות החברות מתחייבות לכבד את רבונותן ושלמותן הטריטוריאלית של המדינות החברות.


ב. הליגה הערבית היא ארגון בינלאומי של מדינות עצמאיות. הליגה נוסדה ביום 22 מרץ 1945. בעוד שנסיכות ירדן קבלה את עצמאותה שנה לאחר מכן - 22 מרץ 1946. עצם קבלתה של ירדן לליגה, נועדה לכבול את ידיו ולחסום את שאיפותיו של עבדאללה.


ג. לאמנת הליגה נוסף נספח המכריז על פלסטין כמדינה עצמאית, על אף שבנסיבות הקיימות היא אינה יכולה לתפקד ככזו.
הדיונים בעצרת הכללית של האו''ם על חלוקת ארץ ישראל, הכניסו את חברות הליגה ללחץ. במיוחד לאחר החלטת החלוקה מיום 29 בנובמבר 1947. היהודים בארץ ישראל לא הפחידו את מדינות ערב. ליהודים לא היה צבא באופן פורמלי, ולכן מנהיגי ערב חששו שהלגיון הערבי של עבדאללה ישתלט בקלות על ארץ ישראל. השתלטות כזו תתן לעבדאללה מקדמה רצינית להשתלט על סוריה מאוחר יותר.

ערביי ארץ ישראל הקימו זעקה גדולה ובקשו את עזרתן של מדינות ערב. הליגה הערבית ארגנה צבא בין-ערבי שנקרא ''צבא ההצלה'' ומינתה את עבדאללה למפקדו. העילה היתה ישראל, אבל המטרה היה עבדאללה. השליט הירדני הבין מהר מאד כי התכנית הצבאית הזו היא בתאוריה על הנייר בלבד. ''מינו אותי כמפקד, אבל לא העמידו לרשותי כוחות'' (עבדאללה, עמ' 241; שבדראן, עמ' 250). מכאן יובן שמלחמת 1948 היתה יוזמה מצרית שנועדה לסכל את שאיפות ההתפשטות של עבדאללה.

ביום 20 בספטמבר 1948, הקימה מצרים ממשלה פלסטינית שמושבה בעזה. הממשלה נקראה ''ממשלת כל פלסטין'' בהנהגתו של אחמד חילמי באשא. שבוע לאחר מכן הגיע המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לעזה, והוא נבחר לנשיא המועצה הלאומית הפלסטינית. ב-‏1 באוקטובר 1948 נערך ברבת-עמון כנס שבו השתתפו 5000 נכבדים פלסטינים. משתתפי הכנס הבינו כי המופתי שלהם המיט עליהם אסון, ולכן דחו את ממשלתו וקראו לעבדאללה לקבל את פלסטין תחת חסותו.

ב-‏1 בדצמבר 1948, נערך ביריחו קונגרס ערבי של נכבדים פלסטינים בהנהגתו של ראש עיריית חברון השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי. הקונגרס פרסם החלטה שדרשה ספוח מיידי של פלסטין לירדן. החלטה זו נשלחה לעצרת הכללית של האו''ם וכן לליגה הערבית. ממשלת ירדן העבירה את ההחלטה לאשורו של הפרלמנט הירדני. ברבת-עמון נמסר כי ''לאחר שהפרלמנט יאשר את החלטות ''קונגרס יריחו'', המלך עבדאללה יכריז על עצמו כמלך פלסטין'' (שבדראן עמ' 282). ב-‏13 בדצמבר 1948 הפרלמנט הירדני אשר את החלטות ''קונגרס יריחו'', ופלסטין (הגדה המערבית) סופחה רשמית לירדן. אלא שהמלך עבדאללה לא הכריז על עצמו כמלך פלסטין.

מצרים נסתה להלחם בספוח הירדני. כידוע, המלך עבדאללה היה אדם דתי, לכן מצרים הפעילה את ''מועצת החכמים'' של האוניברסיטה הדתית ''אל-אזהר''. מועצת אל-אזהר פרסמה הצהרה הקובעת ''שספוח פלסטין לירדן מחבל באחדות הערבית, מפצל את הליגה הערבית ומחזק את המדינה היהודית'' (שבדראן, עמ' 282).
• • •
עבדאללה לא רצה במלחמה ב-‏1948, הוא רצה לפתור את בעיית ארץ-ישראל בשיחות דיפלומטיות (עבדאללה, עמ' 242; שבדראן, עמ' 249). כזכור הוא נהל שיחות עם גולדה מאיר ומשה ששון בעיירה שונה שבעבר הירדן. אבל מי שלחץ לצאת למלחמה היו המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני ממצד אחד, ועבד א-רחמאן עזאם המצרי שהיה מזכיר הליגה הערבית והדובר של הבלוק הסורו-סעודי-מצרי שהיה נגד עבדאללה.

בסיום המלחמה לאחר שחשף את תרגיל ההונאה המצרי כלפיו החליט עבדאללה להשליך את יהבו על הסכם עם ישראל. הוא התייחס להסכם שביתת-הנשק עם ישראל בכל הרצינות והאמונה. כפי שמכנה זאת פרופ' בנימין שבדראן ההחלטות בנושא זה היו החשובות ביותר בקריירה שלו (שבדראן, עמ' 273). המלך עבדאללה לא הכריז על ממלכתו כ''ממלכה הפלסטינית האשמית''. כי בסתר לבו הוא האמין עד יומו האחרון שבריטניה תסייע לו להגשים את חלומו בדבר סוריה הגדולה. בלשונו של ג'והן מרלו: הוא האמין שקיום ההבטחה הבריטית לשריף חוסיין רק נדחה, אבל לא בוטל (מרלו, עמ' 37).

אשר לפלסטינים, הטרגדיה שלהם היתה ונשארה בעיה של חוסר מנהיגות. הם אינם מודעים לעובדה הפשוטה שהם אינם אהודים ואינם רצויים באף מדינה ערבית. מאז ''וועידת השולחן העגול'' בלונדון ב-‏1939, הפלסטינים משמשים ככדור-הרגל של מדינות ערב. כל ההחלטות החשובות תמיד מתקבלות מחוץ לפלסטין. אם זה בלונדון או בקהיר, או אם זה ברבאט או בדמשק. אפילו אש''ף נוסד על ידי המצרים, שהעמידו בראשו מצרי בשם ערפאת. מה הפלא, איפוא, שערפאת עצמו הצהיר לאחר הסכם אוסלו, כי הוא לעולם לא יקבל החלטה שתהא נוגדת אינטרס של מדינה ערבית כלשהי.


--------------------------------------------------------------------------------
ביבליוגרפיה
الملك عبدلله بن الحسين, مذكرات الملك عبدلله, عمان 1965.
T. E. Lawrence, Seven Pillars of Wisdom, New York 1966.
George Antonius, The Arab Awakening, London 1961.

John Marlowe, Arab Nationalism & British Imperialism, London 1961.
Robert W. Macdonald, The League of Arab States, Princeton 1965.
Benjamin Shwadran, Jordan, a State of Tension, New York 1959.

יום שבת, 28 ביוני 2008

מסִפורי אלף לילה ולילה



הגִבּור מלווה השיירות



בתקופת הג'אהיליה, התקופה הטרום-אסלאמית, הסחר בין הערים הגדולות התנהל על ידי שיירות של גמלים. שבטי הבדואים שחיו לאורך מסלולי השיירות היו מעת לעת פושטים על שיירה, ושודדים אותה. ישבו גדולי הסוחרים לטכס עצה כיצד להתמודד עם בעיית השוד. הפתרון שנמצא היה שהסוחרים ישכרו את שרותיו של גִבּור שיפיל את חתיתו על כל סובביו – ובכך יירתעו השודדים ולא יבצעו זממם.

והנה מתיישבת לה שיירת סוחרים ביציאה מבגדד, ומצפה לשכור את שרותיו של גִבּור, כדי שישמור עליה בדרכה לדמשק. חלפו כמה ימים, ולא נמצא אף אחד שיאות לקבל על עצמו את המשימה הנכבדה. והנה כעבור עשרה ימים של המתנה נמצא האדם המתאים למשימה.

האיש גובהו כשני מטרים, בעל כתפיים רחבות וזרועות ברזל. ומה שחשוב ביותר לנוכח המשימה שעליו לבצע, יש לו שפם עבות המפחיד כל מי שנמצא בקרבתו. האיש נקרא בפי כל "אבו שנב" (בעל השפם). הסוחרים וגִבורם הגיעו לעמק השווה בדבר שכרו של הגִבּור, ובאחד הבקרים, עם שחר, השיירה יצאה סוף סוף לדרכה.

כעבור שתים עשרה שעות של רכיבה מתישה בחום המדברי, בין בגדד לדמשק, החליט "אבו שנב" שהגיעה העת לעשות חניית לילה. הוא ארגן את החניה במעגל. באמצע המעגל הדליקו מדורה, כדי להרחיק מהם חיות טרף, וגם כדי לשפות סיר של קפה. תוך כדי לגימת הקפה, מופיעים מאי שם שודדים בדואים, ומאיימים על הסוחרים: או הסחורה או החיים. עיני כל הסוחרים הביטו בהשתאות אל גִבּורם ומגינם, במבט שואל: נו, מה עושים עכשיו?

האיש עם כל כובד משקלו, וגובהו כי רב, וזרועות הברזל ושפמו מטיל האימה, חשב וחשב, ולבסוף פסק: יא איח'וואן, החיים מתוקים. להפסיד את החיים בשביל מעט סחורה, אפילו אללה לא היה מסכים לכך. לפיכך אם רצוננו בחיים, ניתן להם את הסחורה. וכך חזר הספור על עצמו מדי לילה, כאשר חנתה השיירה למנוחת לילה. בלילה הראשון הסוחרים מסרו את סחורתם. בלילה השני הסוחרים מסרו את כספם. בלילה השלישי מסרו הסוחרים את תכשיטיהם – כל זאת כדי להרוויח את חייהם המתוקים.

בלילה הרביעי, כאשר הגיעו השודדים אל הסוחרים, שהיו כבר בדרכם חזרה לבגדד, לא נותר לסוחרים, אלא הבגדים שעליהם. והנה השודדים לא וויתרו ואילצו את הסוחרים לתת להם את בגדיהם, כדי להשאירם בחיים. ואז כמובן קמו הסוחרים לפשוט בגדיהם. והנה בעוד הם פושטים את בגדיהם, הפליט מנהיג הסוחרים הערה סרקסטית לעבר הגִבּור: "שלחונא ונקונא ואבו שנב מעאנא" (הפשיטונו ואנסונו, אבל הגִבּור אתנו).





כי הוא חמור


כפי שרובנו יודעים, דת האסלאם אוסרת על מאמיניה לשתות משקאות חריפים, יותר מדויק לומר אלכוהוליים. איסור זה הוא אחד האיסורים החמורים ביותר שבמצוות האסלאם.

בשעור על דת האסלאם שהתקיים בכתה בבית ספר יסודי, עמד המורה ואמר שהיום הם ילמדו על המצווה האוסרת שתיית אלכוהול. המורה הרחיב בהסבריו על הצו הדתי, וגם הוסיף לנמק את המניעים לאיסור. הסיבה העיקרית שהדת אוסרת עלינו לשתות אלכוהול היא סיבה בריאותית. שכן האלכוהול פוגע באברים הפנימיים של האדם, משבש את זכרונו, פוגע ביציבותו אם הוא שותה קצת יותר מדי.

ניקח לדוגמא את החיות שיש להן יצר קיום ושרידות טבעיים ביותר. בעל חיים לעולם לא יאכל ולא ישתה מזון או משקה שיזיק לבריאותו, או שיפגע בקיומו. לחיות יש אינסטינקטים הרבה יותר מפותחים בנושא זה מאשר יש לאדם – וזאת בגלל הנחיתות שלהם בהשוואה אליו.

וכדי להמחיש לתלמידים את תופעת האינסטינקטים הבריאים של בעלי החיים, בחר המורה להביא לתלמידים דוגמא מן הסביבה המוכרת להם. ניקח למשל את החמור, אמר המורה. אם נניח בפני החמור שני דליים, את הדלי האחד נמלא במים, ואת הדלי השני נמלא בערק. מאיזה דלי, לדעתכם, יבחר לשתות – שאל המורה. והנה אחד התלמידים עונה: מן הדלי שיש בו מים. יפה מאד, הגיב המורה, והוסיף ושאל: מדוע הוא בחר לשתות מדלי-המים? ותלמיד אחר השיב: כי הוא חמור.

יום חמישי, 19 ביוני 2008

יְמֵי הָחִזּוּר הָעֲלִיזִים

בשנתי הראשונה ללמודים באוניברסיטה עבדתי לפרנסתי בסקול אבנים מהשטחים שנועדו למדשאות בגבעת רם. השנה היתה 1958, והאוניברסיטה החדשה במקום זו שעל הר הצופים, היתה עדין בתהליך של בניה ופתוח. סטודנטים לא בחלו בשום עבודה, ובירושלים של הימים ההם המחסור בעבודה היה רב. לכן, על אף שהיתה זו עבודה בלתי מקצועית וקשה, כל סטודנט קבל מכסימום של ארבע שעות עבודה ליום - כדי שישאר גם לאחרים. אני מספר את הדברים, ואני נזכר בתמריץ שהביא אותי לעבודה הזו, "האוניברסיטאות שלי". בספר הזה מתאר הסופר הרוסי מקסים גורקי את מה שלמדוהו תלאות החיים, שאליהם נקלע בתחנות חייו השונות. יתרה מזו, היתה בעבודה הנ"ל רוח של רומנטיות שעברה מן החלוציות של העליות הראשונות לארץ. בכלל האווירה בארץ היתה רומנטית יותר מאשר היום.

היה לי חבר סטודנט זר. נוצרה בינינו כימיה שהביאה לידידות מופלאה. אי לכך החלטתי לאמצו בקליטתו בארץ. באחד הימים הוא אמר לי ששנינו מוזמנים בערב שבת לארוחת ערב אצל שתי סטודנטיות, בשכון הסטודנטים בגבעת רם. סכמנו בינינו שהוא יביא בקבוק יין ואני אביא זר פרחים.

באותה השבת סטודנטית שלישית שגרה בחדר סמוך נותרה לבד. הבנות שהזמינו אותנו הזמינו גם אותה לארוחת הערב, והתנאי ביניהן היה, כי בתום הארוחה היא פורשת לה. בערב שבת הגענו אל חדרן של הסטודנטיות, ואני עומד בפתח החדר ועיני הנדהמות, שבתו שבת על סטודנטית עם יופי אקזוטי, שיער שטני חלק, שישבה כבר ליד השולחן. תווי פניה נשיים ועדינים, ו ע י נ י ם... ה´ אמת, מעשה ידי האלהים. וכאשר הרימה את ראשה אלי, ראיתי בעיניה ים בעומק אדיר, הפולט גלים ועיניה לחשו לי מסר אינסופי על גבי גלים שמצאו את מרגועם עלי. נשביתי. מכח הקסם של הנערה, נשאבתי מעלה מעלה למעלות עליונים. החן הנשי, נמוסי השולחן ואצילות-הנפש ביחס לסובבים אותה - היו מעולם אחר, שרק שמעתי עליו. ניכר היה עליה, שהעובדה שהיא היתה גלגל חמישי ליד השולחן הציקה לה. ולכן הנמוס שלה הביא אותה להשתדל מאד להצטנע, כדי לא לגזול משכנותיה את תשומת לבנו. ואני, לאחר ההלם בבואי לביתי, רשמתי לי :


טָבַעְתִּי בְיַם עֵינֵיהָּ הָרוֹגֵעַ
אֵין פּוֹדֶה וּמַצִּיל וְאֵין מְסַיֵּעַ
עוֹדֵנִי בַּמַּעֲמָקִים צוֹלֶל וְשׁוֹקֵעַ
אֶת קְרִיאַת עֵינֵיהָּ אֲנִי שׁוֹמֵעַ.




בזכות גינוניה הנשיים, חשתי עצמי כאילו יושב בחברת סטודנטים בסורבון שבפריז. היא דברה צרפתית שוטפת. לימים הסתבר לי, שעד גיל 11 היא התחנכה בבית-ספר צרפתי יוקרתי בקהיר - ששם חִנְּכוּ ילדים ולא רק הקנו להם ידע. הסבא שלה היה מגדולי הקבלנים במצרים, ובשנת 1949 הם גורשו לצרפת, ומשם הם הגיעו לארץ. ממרומי דירת-הגן (אז עוד לא ידענו מה זה פנטהאוז) בקהיר אל האוהל במעברה שליד פרדס חנה. בדיוק כמאמר הפתגם הארמי "מאגרא רמא לבירא עמיקתא".

בגמר הארוחה לאחר שהבנות סדרו להן את החדר, הן הזמינו אותנו למועדון הסטודנטים לרקוד. המועדון נפתח כל ערב שבת בין השעה עשר בלילה לחצות. להפתעתי, הסטודנטית המקסימה לא אוותה בשום אופן להלוות אלינו. כל הפצרותי עלו בתוהו - ואני לא ידעתי כמובן על ההסכמה הלבבית בין הבנות. ואני החלטתי שגם אני נוטש והולך לביתי.

בכל אותה השבת לא יצאתי מפתח ביתי. המחשבות עליה לא הרפו ממני. ביום שני בערב החלטתי ללכת לבקר את הסטודנטית בחדרה - לשם שתיית קפה בלבד. הנערה ושכנתה לחדר קבלוני יפה. בתום הקפה, בטרם אלך לדרכי, שאלתי את הנערה אם ביום ששי היא תבוא למועדון הסטודנטים. נעניתי ב"אולי" נמוסי. בערב שבת בשעה היעודה כבר חכיתי בפתח המועדון. לא רקדתי, אלא רק המתנתי לבואה. כעבור חצי שעה כאשר נואשתי, פניתי ללכת - והנה היא בפתח מולי. ספרתי לה על אכזבתי שפגה, ונכנסנו למועדון ורקדנו עד לשעת הסגירה.

שוב ביום שני בערב הלכתי אליה לשתות קפה, ושאלתי אם נפגש במועדון, ותשובתה היתה שלילית, כי היא נוסעת להוריה בסוף השבוע. אני כבר גמרתי אומר בנפשי, שזו אשת החלומות שלי. ולכן הריטואל הזה חזר על עצמו כל שבוע במשך ששה חדשים, כאשר כבר מהשבוע השני לרקודים הצעתי לה שנהיה זוג - אבל הנערה עמדה במריה וסרבה. אלא שסרובה לא רִפָּה את משאת-נפשי כלפיה. באותם ימים נזכרתי בשירו של עבד אל-חלים חאפז, ששר על אוהב שחזוריו לא נענים. בתרגום חופשי זה נקרא כך:


כֵּן חֲבִיבָתִי אֲנִי מַסְכִּים                                                                                  نعم يا حبيبي نعم
שְׁמִי בֵּין שְׂפָתַיִך כְּמוֹ נִגּוּן                                                                             انا بين شفيفك نغم
חַיַּי לְפָנַיִך הָיוּ רֵיקִים                                                                                    ايامي قبلك ندم
וּבִלְעָדַיִך יָהָפְכוּ לְיָגוֹן.                                                                                  وايامي بعدك عدم.



המענין הוא שבמשך ששה חדשים, היינו נפגשים כמעט כל שבוע. במועדון הסטודנטים נחשבנו לזוג לכל דבר. אבל בינינו היא סרבה לצאת אתי אפילו סתם לסרט. אבל על אף הסרבנות המלולית שהיתה בנושא זה, העינים שלנו דברו גם דברו, החליפו שיחה במקצב הוולס - צעד לפנים וצעד לאחור לכל אורך התקופה. באחד הימים הקבועים שבאתי לשתות קפה. "המיועדת" שלי שלחה את חברתה אלי לשאול אם לא נואשתי מבקורי הקבועים. השבתי לה כי אני לא בא אליה. ואז זוגתי לרקודים באה אלי עם אותה השאלה, ועניתי לה: "אני בא כדי לוודא שאת תהיי אשתי". והסרוב נמשך. כעבור ששה חדשים החלטתי שצריך לעשות צעד, והחלטתי להעלם למשך שבועיים. לא באתי לשתות קפה, ולא הופעתי גם למועדון.

כעבור שבועיים, הופעתי במועדון הסטודנטים ביום ששי. כאשר היא ראתה אותי, עיניה אורו לפתע. תוך כדי שהיא מתקרבת אלי, יכולתי להבחין בשמחה שהאירה את עיניה.לא היו שאלות ולא נדרשו הסברים. העינים, בשפתם העשירה ובלשונם האוהבת אמרו הכל. הנערה הבינה שהיא שברה את הכלים.

החותמת לשינוי הסטטוס לא אחרה לבוא. היא עמדה בצד עם חברה, ולפתע נגש אליה סטודנט חדש והזמין אותה לרקוד. ואז היא הצביעה לעברי ושלחה אותו אלי לבקש את רשותי. אני הייתי ברקיע השביעי. אתות אהבה כזה אי אפשר לשכוח, ושנים לאחר מכן תארתי את הרגע בשיר הבא.


ה כ ת ר

עוֹד אֱזְכּוֹר
הַזְמָנָה לְמָחוֹל מְשׁוֹבֶבֶת
לִצְלִילֵי עֵינַיִך הַבּוֹרְקוֹת
שִׁיר אַהֲבָה.

לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן
בְּקֵיסָרוּת הָחֲלוֹמוֹת הָאָדִירָה
שַׁם זָרַעְנוּ עָתִיד פּוֹרֵחַ.

בַּחֲלוֹף הַזְּמָן
וְנַפְתוּלֵי הַחַיִּים בַּם תָּעִינוּ
אַבִּיטָה בַּיַּהֲלוֹמִים
שֶׁכָּרִינוּ וְלִטַּשְׁנוּ בְּעָמָל אַהֲבָתֵנוּ

וְאַתְּ -
אַתְּ הָיִית הַכֶּתֶר.

פשיטת הרגל של נתניהו - 18.3.2008

בערב שבת האחרון שוב התפוצצה פרשה חדשה, המאירה את מנהיגינו באור נלעג. תחקיר של ערוץ חדשות טלוויזיוני חשף את רמת הבזבזנות של ראש האופוזיציה, ח"כ בינמין נתניהו. בתקופת מלחמת לבנון השניה, הוא נשלח ללונדון למסע הסברה. חשבון ההוצאות של שהייתו עם רעייתו בלונדון למשך שבוע אחד, הסתכם ב-130,000 שקל. החשבון המפורט כלל שהייה במלון המפואר ביותר בלונדון, הצגת תיאטרון (5500 שקל), סיגרים לחדר, סעודות פאר וכדומה.

אינני מלין על כך אם הדבר נעשה בחטא. נהפוך הוא, דוקא אם הדבר נעשה בכשרות מלאה של החוק, הדבר מרתיח שבעתיים. אותו אדם ששנתיים קודם לכן, בהיותו שר האוצר, קצץ בפנסיה הזעומה של עניי ארצו מ-1500 שקל לחודש ל-1400 שקל - בטענה שהקופה ריקה, ואין מנוס מן הצעדים המכאיבים הללו. והנה הוא מוזעק ללונדון למסע הסברה - היכן לעזאזל הצניעות ? להיכן נעלמה הבושה ?

בשנת 1960 הוזמן הנשיא יצחק בן-צבי לבקור רשמי בארה"ב. כאשר ארז את מזוודתו הוא שם בה חולצה אחת חדשה לארוחת הערב החגיגית יחד נשיא ארה"ב. שלישו הצבאי יעץ לנשיא לקחת עוד שתי חולצות, למקרה שהחולצה תתלכלך - כי כביסה במלון היא מאד יקרה. הנשיא דחה את הרעיון, בטענה כי הוא נזהר. השליש הצבאי, כאיש צבא מנוסה שלוקח בחשבון תקלות, שם בתוך מזוודתו שלו חולצה אחת חדשה עבור הנשיא.

איתרע מזלו של הנשיא המנוח ובקוקטייל שנערך לפני הארוחה נשפך מעט יין על חולצתו של הנשיא, ונוצר כתם גדול. ואז הוא הסתכל על שלישו הצבאי, כילד קטן שסרב לשמוע בקול אביו. השליש הצבאי לקחו לחדר צדדי, ושם נתן לו את החולצה הנוספת. והנשיא היה כולו תודה והודיה לעוזרו הנאמן.

חשבון הכביסה במלון של ח"כ נתניהו היה 11,000 שקל. אבל ראש האופוזיציה מהר להרגיענו כי משלם המסים הישראלי לא שלם אפילו אגורה אחת על חשבון ההוצאות המנופח.

מה שמטריד הוא שנתניהו עדין לא תופש שהתנהגותו לא היתה סבירה. ומה שמעיד על פשיטת הרגל שלו, הכרזתו: שהוא ימשיך בכך, וכי מה שהיה הוא שיהיה. אני מאד מקווה שהעם יבוא עמו חשבון ביום המתאים

המלחמה על השלטון

השבוע הופיע הפרופ´ אהרן ברק בשלושה ראיונות נרחבים ובלעדיים לשלושת העתונים הגדולים. הפרופסור מופיע בכלי התקשורת מלא זעם ותוכחה על עמיתו מן האוניברסיטה העברית, הפרופסור דניאל פרידמן, המכהן כשר המשפטים בממשלת ישראל. ברק מציג את שר המשפטים כמי שמקרב את חורבן האפוקליפסה על מערכת המשפט הישראלית. בכך מנסה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, להבהיל את הצבור מפני הרפורמה שמבקש הפרופסור פרידמן ליישם במערכת המשפט החולנית שלנו.

האם באמת הרפורמה החדשה של מערכת המשפט תביא לחורבן הדמוקרטיה בישראל כצעקתו של ברק? יש כבר עתונאים בכירים המותחים בקורת קשה על ברק על המניפולציה התקשורתית שעשה אהרן ברק - העניק ראיון "בלעדי" לשלושה עתונים באותו היום. אחת-עשרה שנים ישב ברק על כס נשיא, ובתפקידו זה הוא הצליח להביא לרפורמה אחת שקבעה: ה כ ל ש פ י ט. כדי להמחיש את גודל האבסורד נציין, כי רק בישראל בית המשפט העליון מתערב בשקולים מבצעיים של חייל בשדה בקרב. בישראל, מדינה שמספר אוכלוסיה 7 מליון, יש 15 שופטים בבית המשפט העליון. בעוד שבארה"ב, מדינה של 350 מליון איש, יש אך ורק 9 שופטים עליונים. ואצלנו עוד מבקשים להוסיף חמישה שופטים נוספים - בגלל העומס.

איתרע מזלו של עם ישראל, ובמשך תקופת שלטונו של אהרן ברק במערכת המשפט, עמדו מולו שרי משפטים חוורים ודַּלֵּי-כח, שחששו להתעמת עם פרופסור גדול, ולכן בטלו עצמם מפניו, ולא העזו להתקומם ולהתריע או להציע תקון כלשהו למערכת המשפט החולה. אין עוד מדינה בעולם, שהחלטה של פקיד זוטר במועצה מקומית כלשהי, תובא לפתחו של בית המשפט העליון לבקורת - רק אצלנו. כי אצלנו הכל שפיט.

כל מי שלמד מדע המדינה ו/או משפטים ו/או סוציולוגיה יודע היטב, שכאשר מדובר במוקדי-כח בחברה אין רִיק (ואקום). וכאשר מוקד אחד משלוש הרשויות נחלש, מיד מוקד אחר נוטל לעצמו את הכח העזוב. לפני חמישים שנה, מערכת הפצ"ר בצה"ל היתה מאד קטנה. קצינים וחיילים לא הועמדו לדין על עבירות קלות שסרחו, אלא שוחררו מיד מצה"ל. בימים ההם השחרור המיידי מצה"ל נחשב עונש החמור ביותר. אבל בימים ההם דרגתו של הפצ"ר היתה רק סגן-אלוף. אבל בימים ההם מה שענין את שר הבטחון והרמטכ"ל היה המוסר, ואילו היום מערכת הפצ"ר היא ענקית, והוא עצמו נעשה גנרל, אבל העדפת המוסר נזנחה לטובת "שלטון החוק".

גם אהרן ברק רוצה לשמר את השלטון על מערכת המשפט בידיו. הוא רוצה למנות שופטים אך ורק אם הם בדעה אחת אתו: בשטה של חבר מביא חבר. הוא רוצה להיות זה הקובע מה שפיט ומה לא. העובדה שתפישה זו נוגדת את עקרון הפרדת הרשויות הליברלית, אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתו. צא ואמור לו, שהרבון הוא הקובע כיצד יחיו זו לצד זו: המחוקקת, המבצעת והשופטת. אין איש בישראל שמנסה להכתיב לבתי המשפט פסקי דין. ולכן הזעקה היא על השלטון ולא על החוק.

יום ראשון, 1 ביוני 2008

כינור אהבתי


אין כמו הכנור להביע שמחה וגם עצב. ולכן הכנור גם מתאים לשחק תפקיד מרכזי בארוע הבא עלינו לטובה - יום הזכרון ויום העצמאות. גדול מן החיים היה דוד בן-גוריון, שעה שקבל החלטה להצמיד את יום הזכרון לחללי צה"ל לחגיגות יום העצמאות שלנו. היו שמתחו עליו בקורת: איך אפשר במחי יד לעבור מיגון לשמחה, מאבלות יום הזכרון לשמחת יום העצמאות. אבל ב.ג. קבע שאסור לעם בישראל לשכוח את אלה שבזכותם אנו שמחים היום. ממש כמו החתן בערב חתונתו. הוא שובר את הכוס מתוך כאבו למען ירושלים, בטרם יָשִׂישׂ את לבו בין חֵיקֵי אשתו.
במסורת ישראל שמור לכנור מקום של כבוד. הכנור מוזכר כבר בתנ"ך ובמשנה, ככלי נגינה מרכזי המאדיר שמחות. אצל סופרי ישראל במאה ה-19, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, הכנור והיי"ש הם מסמרות השמחה. אפילו גוי כמו הסופר הרוסי אנטון צ´כוב, כתב ספור שקרא לו "כנורו של רוטשילד". בספורו של צ´כוב הכנור שייך ליעקב ברונזה הנוצרי, שהיה קברן במקצועו. אבל מאחר שבעיירתו לא מתו הרבה אנשים, נאלץ ברונזה להתקיים מנגינה בכנור בשמחות מזדמנות. שכנו היהודי, רוטשילד העני המרוד, היה מארגן לברונזה בעל-הגוף חלטורות, לנגן בכנורו בשמחות. הגוי שנא את היהודי, אבל על ערש דווי, הוא צווה לתת את כנורו לרוטשילד היהודי, כי רק הוא יוכל לעשות בכנור שמוש מועיל עם נשמה מלאה. ואמנם אם נתבונן ברשימת הכנרים הגדולים ביותר בעולם, הרי שהיהודים הם בראש הרשימה בכמות ובאיכות.
כיצד נראה הכנור בתקופה העתיקה איננו יודעים. כי היו הרבה כלי נגינה עם מיתר אחד או שניים. הכנור המודרני שאנו מכירים עכשו, נוצר לראשונה באיטליה במאה ה-16. אבל מאה שנים מאוחר יותר, החלה משפחה איטלקית בשם סטרדיווארי לייצר כנורות בעיירה קְרֶמוֹנָה שבצפון איטליה. הכנור מבית היוצר שלה ידוע כטוב ביותר בעולם, ונקרא על שם המשפחה "סטרדיוואריוס".
עד כאן הצד האחד של הכנור. מן הפן האחר, הרבה לפני שהאדם יצר את הכנור, כדי לשמח לבב אנוש, אלהים ברא עבורו (יושם נא לב, שאינני אומר: מצלע האדם לוקחה) את האשה לאותה המטרה. אפשר כמובן להחיל הנחת יסוד זו גם בכוון ההפוך, שהאל הטוב ברא את הגבר לשמח את לב האשה. במחזה של טנסי וויליאמס "חתולה על גג פח לוהט", אומרת החמות לכלתה המסוכסכת עם בעלה, בערך כהאי לישנא: אוקיי אשה צעירה, שתינו יודעות שכאשר הטמפרטורה בחדר המטות חמה, העולם יפה. וכאשר היא מתקררת, החיים הם גהינום. ומכאן, כל מי מאתנו שביתו נשמר על הטמפרטורה הנכונה לאורך חייו, האהבה שרתה במעונו.
אדם היוצא לעמלו בבוקר, פותח חיץ בינו לבין רעייתו, ובמהלך היום הוא חש שהמציאות שבה הוא נמצא הורידה את החום המלטף של הווייתו מאמש; אצבעותיו מתחילות למולל, כי חסר להן הטפוף על הכנור האנושי; עיניו כלות למגע הראיה כמו העין האלקטרונית שמחפשת את זוגתה; האוזן משתוקקת למלות הלחש של הרעיה, ולפתע הכנור של מנדלסון מנגן באזניו ומרטיט את נימי נפשו; והלב, קצב פעימותיו משתנה, בהתאם לחוויה שצצה בזכרונו. כל אלה יחד יוצרים אצלו הרגשה של דחיפות, הדוחקת בו לחזור לביתו בהקדם האפשרי. הגעגוע המתמיד לשיבה הביתה, זהו נכס שלא יסולא בפז. אבל כדי שכל זה יקרה, חובה על בני הזוג לכתוב את הפרטיטורה המוסיקלית לעצמם.
כלומר, מנסיוננו אנו יודעים כי האשה, ובעיקר היא, בת-לוויה של האדם בשמחה וביגון. ממש כמו הכנור. בשמחות היא תאדיר את אושרו עשרת מונים, ואילו ביגון היא תמעיט את התוגה, כדי להקל על נשמתו. ואם נתבונן קצת בשניהם, יש קווי דמיון לא רק באופיים, אלא גם בצורתם החיצונית. שימו לב לכנור: ראשו עגול ומסולסל; יש לו צואר ארוך; גופו 60-30-90; יש לו חזה שמפאר אותו, כמו אשה יפיפיה.
את שותפתי לדרך, הכתר של חיי, דמיתי לכנור - מתוך הערכה לצלילים שהנעימה לי במשך חיינו. גם היום אחת-עשרה שנים לאחר שנלקחה ממני, צלילים אלה מאד חסרים לי. קראו, השוו ותשפטו!






כנור אהבתי

בְּרֵאשִׁית נוֹצַרְת כְּאֵם הַבְּרִיאָה
בְּנוּיָה לְתַלְפִּיוֹת לְכָל עוֹגֵב
הָעוֹלָם חָקַק דְּמוּתֵך בִּפְלִיאָה
כְּעַמּוּד הַתָּוֶך בְּחַיָּיו שֶׁל אוֹהֵב

שְׂעָרֵך גּוֹלֵשׁ כְּסֻלָּם צְלִילִים
עַל צְוַאר כִּנּוֹר עַתִּיק תָּנָ"כִי
שָׁדַיִך נִצָּבִים כְּגֶשֶׁר מֵיתָרִים
יָצוּק עַל גַב סְטרָדִיבַרְיוּס נִצְחִי

לִבֵּך מְפַכֶּה הֵדִים שֶׁל עֶרְגָּה
עֵינַיִך מַלְחִינוֹת רִגְעֵי אֹשֶר
שְׂפָתַיִך טַעֲמוּ רַק אַהֲבָה אַחַת
וְהִטְבִּיעוּ חוֹתָמָן בְּהֵינֵף קֶשֶׁת -

מַנְגִּינַת חַיַּי, כִּנּוֹר אַהֲבָתִי.

יוני 2003