יום ראשון, 1 ביוני 2008

כינור אהבתי


אין כמו הכנור להביע שמחה וגם עצב. ולכן הכנור גם מתאים לשחק תפקיד מרכזי בארוע הבא עלינו לטובה - יום הזכרון ויום העצמאות. גדול מן החיים היה דוד בן-גוריון, שעה שקבל החלטה להצמיד את יום הזכרון לחללי צה"ל לחגיגות יום העצמאות שלנו. היו שמתחו עליו בקורת: איך אפשר במחי יד לעבור מיגון לשמחה, מאבלות יום הזכרון לשמחת יום העצמאות. אבל ב.ג. קבע שאסור לעם בישראל לשכוח את אלה שבזכותם אנו שמחים היום. ממש כמו החתן בערב חתונתו. הוא שובר את הכוס מתוך כאבו למען ירושלים, בטרם יָשִׂישׂ את לבו בין חֵיקֵי אשתו.
במסורת ישראל שמור לכנור מקום של כבוד. הכנור מוזכר כבר בתנ"ך ובמשנה, ככלי נגינה מרכזי המאדיר שמחות. אצל סופרי ישראל במאה ה-19, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, הכנור והיי"ש הם מסמרות השמחה. אפילו גוי כמו הסופר הרוסי אנטון צ´כוב, כתב ספור שקרא לו "כנורו של רוטשילד". בספורו של צ´כוב הכנור שייך ליעקב ברונזה הנוצרי, שהיה קברן במקצועו. אבל מאחר שבעיירתו לא מתו הרבה אנשים, נאלץ ברונזה להתקיים מנגינה בכנור בשמחות מזדמנות. שכנו היהודי, רוטשילד העני המרוד, היה מארגן לברונזה בעל-הגוף חלטורות, לנגן בכנורו בשמחות. הגוי שנא את היהודי, אבל על ערש דווי, הוא צווה לתת את כנורו לרוטשילד היהודי, כי רק הוא יוכל לעשות בכנור שמוש מועיל עם נשמה מלאה. ואמנם אם נתבונן ברשימת הכנרים הגדולים ביותר בעולם, הרי שהיהודים הם בראש הרשימה בכמות ובאיכות.
כיצד נראה הכנור בתקופה העתיקה איננו יודעים. כי היו הרבה כלי נגינה עם מיתר אחד או שניים. הכנור המודרני שאנו מכירים עכשו, נוצר לראשונה באיטליה במאה ה-16. אבל מאה שנים מאוחר יותר, החלה משפחה איטלקית בשם סטרדיווארי לייצר כנורות בעיירה קְרֶמוֹנָה שבצפון איטליה. הכנור מבית היוצר שלה ידוע כטוב ביותר בעולם, ונקרא על שם המשפחה "סטרדיוואריוס".
עד כאן הצד האחד של הכנור. מן הפן האחר, הרבה לפני שהאדם יצר את הכנור, כדי לשמח לבב אנוש, אלהים ברא עבורו (יושם נא לב, שאינני אומר: מצלע האדם לוקחה) את האשה לאותה המטרה. אפשר כמובן להחיל הנחת יסוד זו גם בכוון ההפוך, שהאל הטוב ברא את הגבר לשמח את לב האשה. במחזה של טנסי וויליאמס "חתולה על גג פח לוהט", אומרת החמות לכלתה המסוכסכת עם בעלה, בערך כהאי לישנא: אוקיי אשה צעירה, שתינו יודעות שכאשר הטמפרטורה בחדר המטות חמה, העולם יפה. וכאשר היא מתקררת, החיים הם גהינום. ומכאן, כל מי מאתנו שביתו נשמר על הטמפרטורה הנכונה לאורך חייו, האהבה שרתה במעונו.
אדם היוצא לעמלו בבוקר, פותח חיץ בינו לבין רעייתו, ובמהלך היום הוא חש שהמציאות שבה הוא נמצא הורידה את החום המלטף של הווייתו מאמש; אצבעותיו מתחילות למולל, כי חסר להן הטפוף על הכנור האנושי; עיניו כלות למגע הראיה כמו העין האלקטרונית שמחפשת את זוגתה; האוזן משתוקקת למלות הלחש של הרעיה, ולפתע הכנור של מנדלסון מנגן באזניו ומרטיט את נימי נפשו; והלב, קצב פעימותיו משתנה, בהתאם לחוויה שצצה בזכרונו. כל אלה יחד יוצרים אצלו הרגשה של דחיפות, הדוחקת בו לחזור לביתו בהקדם האפשרי. הגעגוע המתמיד לשיבה הביתה, זהו נכס שלא יסולא בפז. אבל כדי שכל זה יקרה, חובה על בני הזוג לכתוב את הפרטיטורה המוסיקלית לעצמם.
כלומר, מנסיוננו אנו יודעים כי האשה, ובעיקר היא, בת-לוויה של האדם בשמחה וביגון. ממש כמו הכנור. בשמחות היא תאדיר את אושרו עשרת מונים, ואילו ביגון היא תמעיט את התוגה, כדי להקל על נשמתו. ואם נתבונן קצת בשניהם, יש קווי דמיון לא רק באופיים, אלא גם בצורתם החיצונית. שימו לב לכנור: ראשו עגול ומסולסל; יש לו צואר ארוך; גופו 60-30-90; יש לו חזה שמפאר אותו, כמו אשה יפיפיה.
את שותפתי לדרך, הכתר של חיי, דמיתי לכנור - מתוך הערכה לצלילים שהנעימה לי במשך חיינו. גם היום אחת-עשרה שנים לאחר שנלקחה ממני, צלילים אלה מאד חסרים לי. קראו, השוו ותשפטו!






כנור אהבתי

בְּרֵאשִׁית נוֹצַרְת כְּאֵם הַבְּרִיאָה
בְּנוּיָה לְתַלְפִּיוֹת לְכָל עוֹגֵב
הָעוֹלָם חָקַק דְּמוּתֵך בִּפְלִיאָה
כְּעַמּוּד הַתָּוֶך בְּחַיָּיו שֶׁל אוֹהֵב

שְׂעָרֵך גּוֹלֵשׁ כְּסֻלָּם צְלִילִים
עַל צְוַאר כִּנּוֹר עַתִּיק תָּנָ"כִי
שָׁדַיִך נִצָּבִים כְּגֶשֶׁר מֵיתָרִים
יָצוּק עַל גַב סְטרָדִיבַרְיוּס נִצְחִי

לִבֵּך מְפַכֶּה הֵדִים שֶׁל עֶרְגָּה
עֵינַיִך מַלְחִינוֹת רִגְעֵי אֹשֶר
שְׂפָתַיִך טַעֲמוּ רַק אַהֲבָה אַחַת
וְהִטְבִּיעוּ חוֹתָמָן בְּהֵינֵף קֶשֶׁת -

מַנְגִּינַת חַיַּי, כִּנּוֹר אַהֲבָתִי.

יוני 2003