יְמֵי הָחִזּוּר הָעֲלִיזִים

בשנתי הראשונה ללמודים באוניברסיטה עבדתי לפרנסתי בסקול אבנים מהשטחים שנועדו למדשאות בגבעת רם. השנה היתה 1958, והאוניברסיטה החדשה במקום זו שעל הר הצופים, היתה עדין בתהליך של בניה ופתוח. סטודנטים לא בחלו בשום עבודה, ובירושלים של הימים ההם המחסור בעבודה היה רב. לכן, על אף שהיתה זו עבודה בלתי מקצועית וקשה, כל סטודנט קבל מכסימום של ארבע שעות עבודה ליום - כדי שישאר גם לאחרים. אני מספר את הדברים, ואני נזכר בתמריץ שהביא אותי לעבודה הזו, "האוניברסיטאות שלי". בספר הזה מתאר הסופר הרוסי מקסים גורקי את מה שלמדוהו תלאות החיים, שאליהם נקלע בתחנות חייו השונות. יתרה מזו, היתה בעבודה הנ"ל רוח של רומנטיות שעברה מן החלוציות של העליות הראשונות לארץ. בכלל האווירה בארץ היתה רומנטית יותר מאשר היום.

היה לי חבר סטודנט זר. נוצרה בינינו כימיה שהביאה לידידות מופלאה. אי לכך החלטתי לאמצו בקליטתו בארץ. באחד הימים הוא אמר לי ששנינו מוזמנים בערב שבת לארוחת ערב אצל שתי סטודנטיות, בשכון הסטודנטים בגבעת רם. סכמנו בינינו שהוא יביא בקבוק יין ואני אביא זר פרחים.

באותה השבת סטודנטית שלישית שגרה בחדר סמוך נותרה לבד. הבנות שהזמינו אותנו הזמינו גם אותה לארוחת הערב, והתנאי ביניהן היה, כי בתום הארוחה היא פורשת לה. בערב שבת הגענו אל חדרן של הסטודנטיות, ואני עומד בפתח החדר ועיני הנדהמות, שבתו שבת על סטודנטית עם יופי אקזוטי, שיער שטני חלק, שישבה כבר ליד השולחן. תווי פניה נשיים ועדינים, ו ע י נ י ם... ה´ אמת, מעשה ידי האלהים. וכאשר הרימה את ראשה אלי, ראיתי בעיניה ים בעומק אדיר, הפולט גלים ועיניה לחשו לי מסר אינסופי על גבי גלים שמצאו את מרגועם עלי. נשביתי. מכח הקסם של הנערה, נשאבתי מעלה מעלה למעלות עליונים. החן הנשי, נמוסי השולחן ואצילות-הנפש ביחס לסובבים אותה - היו מעולם אחר, שרק שמעתי עליו. ניכר היה עליה, שהעובדה שהיא היתה גלגל חמישי ליד השולחן הציקה לה. ולכן הנמוס שלה הביא אותה להשתדל מאד להצטנע, כדי לא לגזול משכנותיה את תשומת לבנו. ואני, לאחר ההלם בבואי לביתי, רשמתי לי :


טָבַעְתִּי בְיַם עֵינֵיהָּ הָרוֹגֵעַ
אֵין פּוֹדֶה וּמַצִּיל וְאֵין מְסַיֵּעַ
עוֹדֵנִי בַּמַּעֲמָקִים צוֹלֶל וְשׁוֹקֵעַ
אֶת קְרִיאַת עֵינֵיהָּ אֲנִי שׁוֹמֵעַ.




בזכות גינוניה הנשיים, חשתי עצמי כאילו יושב בחברת סטודנטים בסורבון שבפריז. היא דברה צרפתית שוטפת. לימים הסתבר לי, שעד גיל 11 היא התחנכה בבית-ספר צרפתי יוקרתי בקהיר - ששם חִנְּכוּ ילדים ולא רק הקנו להם ידע. הסבא שלה היה מגדולי הקבלנים במצרים, ובשנת 1949 הם גורשו לצרפת, ומשם הם הגיעו לארץ. ממרומי דירת-הגן (אז עוד לא ידענו מה זה פנטהאוז) בקהיר אל האוהל במעברה שליד פרדס חנה. בדיוק כמאמר הפתגם הארמי "מאגרא רמא לבירא עמיקתא".

בגמר הארוחה לאחר שהבנות סדרו להן את החדר, הן הזמינו אותנו למועדון הסטודנטים לרקוד. המועדון נפתח כל ערב שבת בין השעה עשר בלילה לחצות. להפתעתי, הסטודנטית המקסימה לא אוותה בשום אופן להלוות אלינו. כל הפצרותי עלו בתוהו - ואני לא ידעתי כמובן על ההסכמה הלבבית בין הבנות. ואני החלטתי שגם אני נוטש והולך לביתי.

בכל אותה השבת לא יצאתי מפתח ביתי. המחשבות עליה לא הרפו ממני. ביום שני בערב החלטתי ללכת לבקר את הסטודנטית בחדרה - לשם שתיית קפה בלבד. הנערה ושכנתה לחדר קבלוני יפה. בתום הקפה, בטרם אלך לדרכי, שאלתי את הנערה אם ביום ששי היא תבוא למועדון הסטודנטים. נעניתי ב"אולי" נמוסי. בערב שבת בשעה היעודה כבר חכיתי בפתח המועדון. לא רקדתי, אלא רק המתנתי לבואה. כעבור חצי שעה כאשר נואשתי, פניתי ללכת - והנה היא בפתח מולי. ספרתי לה על אכזבתי שפגה, ונכנסנו למועדון ורקדנו עד לשעת הסגירה.

שוב ביום שני בערב הלכתי אליה לשתות קפה, ושאלתי אם נפגש במועדון, ותשובתה היתה שלילית, כי היא נוסעת להוריה בסוף השבוע. אני כבר גמרתי אומר בנפשי, שזו אשת החלומות שלי. ולכן הריטואל הזה חזר על עצמו כל שבוע במשך ששה חדשים, כאשר כבר מהשבוע השני לרקודים הצעתי לה שנהיה זוג - אבל הנערה עמדה במריה וסרבה. אלא שסרובה לא רִפָּה את משאת-נפשי כלפיה. באותם ימים נזכרתי בשירו של עבד אל-חלים חאפז, ששר על אוהב שחזוריו לא נענים. בתרגום חופשי זה נקרא כך:


כֵּן חֲבִיבָתִי אֲנִי מַסְכִּים                                                                                  نعم يا حبيبي نعم
שְׁמִי בֵּין שְׂפָתַיִך כְּמוֹ נִגּוּן                                                                             انا بين شفيفك نغم
חַיַּי לְפָנַיִך הָיוּ רֵיקִים                                                                                    ايامي قبلك ندم
וּבִלְעָדַיִך יָהָפְכוּ לְיָגוֹן.                                                                                  وايامي بعدك عدم.



המענין הוא שבמשך ששה חדשים, היינו נפגשים כמעט כל שבוע. במועדון הסטודנטים נחשבנו לזוג לכל דבר. אבל בינינו היא סרבה לצאת אתי אפילו סתם לסרט. אבל על אף הסרבנות המלולית שהיתה בנושא זה, העינים שלנו דברו גם דברו, החליפו שיחה במקצב הוולס - צעד לפנים וצעד לאחור לכל אורך התקופה. באחד הימים הקבועים שבאתי לשתות קפה. "המיועדת" שלי שלחה את חברתה אלי לשאול אם לא נואשתי מבקורי הקבועים. השבתי לה כי אני לא בא אליה. ואז זוגתי לרקודים באה אלי עם אותה השאלה, ועניתי לה: "אני בא כדי לוודא שאת תהיי אשתי". והסרוב נמשך. כעבור ששה חדשים החלטתי שצריך לעשות צעד, והחלטתי להעלם למשך שבועיים. לא באתי לשתות קפה, ולא הופעתי גם למועדון.

כעבור שבועיים, הופעתי במועדון הסטודנטים ביום ששי. כאשר היא ראתה אותי, עיניה אורו לפתע. תוך כדי שהיא מתקרבת אלי, יכולתי להבחין בשמחה שהאירה את עיניה.לא היו שאלות ולא נדרשו הסברים. העינים, בשפתם העשירה ובלשונם האוהבת אמרו הכל. הנערה הבינה שהיא שברה את הכלים.

החותמת לשינוי הסטטוס לא אחרה לבוא. היא עמדה בצד עם חברה, ולפתע נגש אליה סטודנט חדש והזמין אותה לרקוד. ואז היא הצביעה לעברי ושלחה אותו אלי לבקש את רשותי. אני הייתי ברקיע השביעי. אתות אהבה כזה אי אפשר לשכוח, ושנים לאחר מכן תארתי את הרגע בשיר הבא.


ה כ ת ר

עוֹד אֱזְכּוֹר
הַזְמָנָה לְמָחוֹל מְשׁוֹבֶבֶת
לִצְלִילֵי עֵינַיִך הַבּוֹרְקוֹת
שִׁיר אַהֲבָה.

לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן
בְּקֵיסָרוּת הָחֲלוֹמוֹת הָאָדִירָה
שַׁם זָרַעְנוּ עָתִיד פּוֹרֵחַ.

בַּחֲלוֹף הַזְּמָן
וְנַפְתוּלֵי הַחַיִּים בַּם תָּעִינוּ
אַבִּיטָה בַּיַּהֲלוֹמִים
שֶׁכָּרִינוּ וְלִטַּשְׁנוּ בְּעָמָל אַהֲבָתֵנוּ

וְאַתְּ -
אַתְּ הָיִית הַכֶּתֶר.

פשיטת הרגל של נתניהו - 18.3.2008

בערב שבת האחרון שוב התפוצצה פרשה חדשה, המאירה את מנהיגינו באור נלעג. תחקיר של ערוץ חדשות טלוויזיוני חשף את רמת הבזבזנות של ראש האופוזיציה, ח"כ בינמין נתניהו. בתקופת מלחמת לבנון השניה, הוא נשלח ללונדון למסע הסברה. חשבון ההוצאות של שהייתו עם רעייתו בלונדון למשך שבוע אחד, הסתכם ב-130,000 שקל. החשבון המפורט כלל שהייה במלון המפואר ביותר בלונדון, הצגת תיאטרון (5500 שקל), סיגרים לחדר, סעודות פאר וכדומה.

אינני מלין על כך אם הדבר נעשה בחטא. נהפוך הוא, דוקא אם הדבר נעשה בכשרות מלאה של החוק, הדבר מרתיח שבעתיים. אותו אדם ששנתיים קודם לכן, בהיותו שר האוצר, קצץ בפנסיה הזעומה של עניי ארצו מ-1500 שקל לחודש ל-1400 שקל - בטענה שהקופה ריקה, ואין מנוס מן הצעדים המכאיבים הללו. והנה הוא מוזעק ללונדון למסע הסברה - היכן לעזאזל הצניעות ? להיכן נעלמה הבושה ?

בשנת 1960 הוזמן הנשיא יצחק בן-צבי לבקור רשמי בארה"ב. כאשר ארז את מזוודתו הוא שם בה חולצה אחת חדשה לארוחת הערב החגיגית יחד נשיא ארה"ב. שלישו הצבאי יעץ לנשיא לקחת עוד שתי חולצות, למקרה שהחולצה תתלכלך - כי כביסה במלון היא מאד יקרה. הנשיא דחה את הרעיון, בטענה כי הוא נזהר. השליש הצבאי, כאיש צבא מנוסה שלוקח בחשבון תקלות, שם בתוך מזוודתו שלו חולצה אחת חדשה עבור הנשיא.

איתרע מזלו של הנשיא המנוח ובקוקטייל שנערך לפני הארוחה נשפך מעט יין על חולצתו של הנשיא, ונוצר כתם גדול. ואז הוא הסתכל על שלישו הצבאי, כילד קטן שסרב לשמוע בקול אביו. השליש הצבאי לקחו לחדר צדדי, ושם נתן לו את החולצה הנוספת. והנשיא היה כולו תודה והודיה לעוזרו הנאמן.

חשבון הכביסה במלון של ח"כ נתניהו היה 11,000 שקל. אבל ראש האופוזיציה מהר להרגיענו כי משלם המסים הישראלי לא שלם אפילו אגורה אחת על חשבון ההוצאות המנופח.

מה שמטריד הוא שנתניהו עדין לא תופש שהתנהגותו לא היתה סבירה. ומה שמעיד על פשיטת הרגל שלו, הכרזתו: שהוא ימשיך בכך, וכי מה שהיה הוא שיהיה. אני מאד מקווה שהעם יבוא עמו חשבון ביום המתאים

המלחמה על השלטון

השבוע הופיע הפרופ´ אהרן ברק בשלושה ראיונות נרחבים ובלעדיים לשלושת העתונים הגדולים. הפרופסור מופיע בכלי התקשורת מלא זעם ותוכחה על עמיתו מן האוניברסיטה העברית, הפרופסור דניאל פרידמן, המכהן כשר המשפטים בממשלת ישראל. ברק מציג את שר המשפטים כמי שמקרב את חורבן האפוקליפסה על מערכת המשפט הישראלית. בכך מנסה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, להבהיל את הצבור מפני הרפורמה שמבקש הפרופסור פרידמן ליישם במערכת המשפט החולנית שלנו.

האם באמת הרפורמה החדשה של מערכת המשפט תביא לחורבן הדמוקרטיה בישראל כצעקתו של ברק? יש כבר עתונאים בכירים המותחים בקורת קשה על ברק על המניפולציה התקשורתית שעשה אהרן ברק - העניק ראיון "בלעדי" לשלושה עתונים באותו היום. אחת-עשרה שנים ישב ברק על כס נשיא, ובתפקידו זה הוא הצליח להביא לרפורמה אחת שקבעה: ה כ ל ש פ י ט. כדי להמחיש את גודל האבסורד נציין, כי רק בישראל בית המשפט העליון מתערב בשקולים מבצעיים של חייל בשדה בקרב. בישראל, מדינה שמספר אוכלוסיה 7 מליון, יש 15 שופטים בבית המשפט העליון. בעוד שבארה"ב, מדינה של 350 מליון איש, יש אך ורק 9 שופטים עליונים. ואצלנו עוד מבקשים להוסיף חמישה שופטים נוספים - בגלל העומס.

איתרע מזלו של עם ישראל, ובמשך תקופת שלטונו של אהרן ברק במערכת המשפט, עמדו מולו שרי משפטים חוורים ודַּלֵּי-כח, שחששו להתעמת עם פרופסור גדול, ולכן בטלו עצמם מפניו, ולא העזו להתקומם ולהתריע או להציע תקון כלשהו למערכת המשפט החולה. אין עוד מדינה בעולם, שהחלטה של פקיד זוטר במועצה מקומית כלשהי, תובא לפתחו של בית המשפט העליון לבקורת - רק אצלנו. כי אצלנו הכל שפיט.

כל מי שלמד מדע המדינה ו/או משפטים ו/או סוציולוגיה יודע היטב, שכאשר מדובר במוקדי-כח בחברה אין רִיק (ואקום). וכאשר מוקד אחד משלוש הרשויות נחלש, מיד מוקד אחר נוטל לעצמו את הכח העזוב. לפני חמישים שנה, מערכת הפצ"ר בצה"ל היתה מאד קטנה. קצינים וחיילים לא הועמדו לדין על עבירות קלות שסרחו, אלא שוחררו מיד מצה"ל. בימים ההם השחרור המיידי מצה"ל נחשב עונש החמור ביותר. אבל בימים ההם דרגתו של הפצ"ר היתה רק סגן-אלוף. אבל בימים ההם מה שענין את שר הבטחון והרמטכ"ל היה המוסר, ואילו היום מערכת הפצ"ר היא ענקית, והוא עצמו נעשה גנרל, אבל העדפת המוסר נזנחה לטובת "שלטון החוק".

גם אהרן ברק רוצה לשמר את השלטון על מערכת המשפט בידיו. הוא רוצה למנות שופטים אך ורק אם הם בדעה אחת אתו: בשטה של חבר מביא חבר. הוא רוצה להיות זה הקובע מה שפיט ומה לא. העובדה שתפישה זו נוגדת את עקרון הפרדת הרשויות הליברלית, אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתו. צא ואמור לו, שהרבון הוא הקובע כיצד יחיו זו לצד זו: המחוקקת, המבצעת והשופטת. אין איש בישראל שמנסה להכתיב לבתי המשפט פסקי דין. ולכן הזעקה היא על השלטון ולא על החוק.