הגִבּור מלווה השיירות
בתקופת הג'אהיליה, התקופה הטרום-אסלאמית, הסחר בין הערים הגדולות התנהל על ידי שיירות של גמלים. שבטי הבדואים שחיו לאורך מסלולי השיירות היו מעת לעת פושטים על שיירה, ושודדים אותה. ישבו גדולי הסוחרים לטכס עצה כיצד להתמודד עם בעיית השוד. הפתרון שנמצא היה שהסוחרים ישכרו את שרותיו של גִבּור שיפיל את חתיתו על כל סובביו – ובכך יירתעו השודדים ולא יבצעו זממם.
והנה מתיישבת לה שיירת סוחרים ביציאה מבגדד, ומצפה לשכור את שרותיו של גִבּור, כדי שישמור עליה בדרכה לדמשק. חלפו כמה ימים, ולא נמצא אף אחד שיאות לקבל על עצמו את המשימה הנכבדה. והנה כעבור עשרה ימים של המתנה נמצא האדם המתאים למשימה.
האיש גובהו כשני מטרים, בעל כתפיים רחבות וזרועות ברזל. ומה שחשוב ביותר לנוכח המשימה שעליו לבצע, יש לו שפם עבות המפחיד כל מי שנמצא בקרבתו. האיש נקרא בפי כל "אבו שנב" (בעל השפם). הסוחרים וגִבורם הגיעו לעמק השווה בדבר שכרו של הגִבּור, ובאחד הבקרים, עם שחר, השיירה יצאה סוף סוף לדרכה.
כעבור שתים עשרה שעות של רכיבה מתישה בחום המדברי, בין בגדד לדמשק, החליט "אבו שנב" שהגיעה העת לעשות חניית לילה. הוא ארגן את החניה במעגל. באמצע המעגל הדליקו מדורה, כדי להרחיק מהם חיות טרף, וגם כדי לשפות סיר של קפה. תוך כדי לגימת הקפה, מופיעים מאי שם שודדים בדואים, ומאיימים על הסוחרים: או הסחורה או החיים. עיני כל הסוחרים הביטו בהשתאות אל גִבּורם ומגינם, במבט שואל: נו, מה עושים עכשיו?
האיש עם כל כובד משקלו, וגובהו כי רב, וזרועות הברזל ושפמו מטיל האימה, חשב וחשב, ולבסוף פסק: יא איח'וואן, החיים מתוקים. להפסיד את החיים בשביל מעט סחורה, אפילו אללה לא היה מסכים לכך. לפיכך אם רצוננו בחיים, ניתן להם את הסחורה. וכך חזר הספור על עצמו מדי לילה, כאשר חנתה השיירה למנוחת לילה. בלילה הראשון הסוחרים מסרו את סחורתם. בלילה השני הסוחרים מסרו את כספם. בלילה השלישי מסרו הסוחרים את תכשיטיהם – כל זאת כדי להרוויח את חייהם המתוקים.
בלילה הרביעי, כאשר הגיעו השודדים אל הסוחרים, שהיו כבר בדרכם חזרה לבגדד, לא נותר לסוחרים, אלא הבגדים שעליהם. והנה השודדים לא וויתרו ואילצו את הסוחרים לתת להם את בגדיהם, כדי להשאירם בחיים. ואז כמובן קמו הסוחרים לפשוט בגדיהם. והנה בעוד הם פושטים את בגדיהם, הפליט מנהיג הסוחרים הערה סרקסטית לעבר הגִבּור: "שלחונא ונקונא ואבו שנב מעאנא" (הפשיטונו ואנסונו, אבל הגִבּור אתנו).
כי הוא חמור
כפי שרובנו יודעים, דת האסלאם אוסרת על מאמיניה לשתות משקאות חריפים, יותר מדויק לומר אלכוהוליים. איסור זה הוא אחד האיסורים החמורים ביותר שבמצוות האסלאם.
בשעור על דת האסלאם שהתקיים בכתה בבית ספר יסודי, עמד המורה ואמר שהיום הם ילמדו על המצווה האוסרת שתיית אלכוהול. המורה הרחיב בהסבריו על הצו הדתי, וגם הוסיף לנמק את המניעים לאיסור. הסיבה העיקרית שהדת אוסרת עלינו לשתות אלכוהול היא סיבה בריאותית. שכן האלכוהול פוגע באברים הפנימיים של האדם, משבש את זכרונו, פוגע ביציבותו אם הוא שותה קצת יותר מדי.
ניקח לדוגמא את החיות שיש להן יצר קיום ושרידות טבעיים ביותר. בעל חיים לעולם לא יאכל ולא ישתה מזון או משקה שיזיק לבריאותו, או שיפגע בקיומו. לחיות יש אינסטינקטים הרבה יותר מפותחים בנושא זה מאשר יש לאדם – וזאת בגלל הנחיתות שלהם בהשוואה אליו.
וכדי להמחיש לתלמידים את תופעת האינסטינקטים הבריאים של בעלי החיים, בחר המורה להביא לתלמידים דוגמא מן הסביבה המוכרת להם. ניקח למשל את החמור, אמר המורה. אם נניח בפני החמור שני דליים, את הדלי האחד נמלא במים, ואת הדלי השני נמלא בערק. מאיזה דלי, לדעתכם, יבחר לשתות – שאל המורה. והנה אחד התלמידים עונה: מן הדלי שיש בו מים. יפה מאד, הגיב המורה, והוסיף ושאל: מדוע הוא בחר לשתות מדלי-המים? ותלמיד אחר השיב: כי הוא חמור.
