יום חמישי, 19 ביוני 2008

יְמֵי הָחִזּוּר הָעֲלִיזִים

בשנתי הראשונה ללמודים באוניברסיטה עבדתי לפרנסתי בסקול אבנים מהשטחים שנועדו למדשאות בגבעת רם. השנה היתה 1958, והאוניברסיטה החדשה במקום זו שעל הר הצופים, היתה עדין בתהליך של בניה ופתוח. סטודנטים לא בחלו בשום עבודה, ובירושלים של הימים ההם המחסור בעבודה היה רב. לכן, על אף שהיתה זו עבודה בלתי מקצועית וקשה, כל סטודנט קבל מכסימום של ארבע שעות עבודה ליום - כדי שישאר גם לאחרים. אני מספר את הדברים, ואני נזכר בתמריץ שהביא אותי לעבודה הזו, "האוניברסיטאות שלי". בספר הזה מתאר הסופר הרוסי מקסים גורקי את מה שלמדוהו תלאות החיים, שאליהם נקלע בתחנות חייו השונות. יתרה מזו, היתה בעבודה הנ"ל רוח של רומנטיות שעברה מן החלוציות של העליות הראשונות לארץ. בכלל האווירה בארץ היתה רומנטית יותר מאשר היום.

היה לי חבר סטודנט זר. נוצרה בינינו כימיה שהביאה לידידות מופלאה. אי לכך החלטתי לאמצו בקליטתו בארץ. באחד הימים הוא אמר לי ששנינו מוזמנים בערב שבת לארוחת ערב אצל שתי סטודנטיות, בשכון הסטודנטים בגבעת רם. סכמנו בינינו שהוא יביא בקבוק יין ואני אביא זר פרחים.

באותה השבת סטודנטית שלישית שגרה בחדר סמוך נותרה לבד. הבנות שהזמינו אותנו הזמינו גם אותה לארוחת הערב, והתנאי ביניהן היה, כי בתום הארוחה היא פורשת לה. בערב שבת הגענו אל חדרן של הסטודנטיות, ואני עומד בפתח החדר ועיני הנדהמות, שבתו שבת על סטודנטית עם יופי אקזוטי, שיער שטני חלק, שישבה כבר ליד השולחן. תווי פניה נשיים ועדינים, ו ע י נ י ם... ה´ אמת, מעשה ידי האלהים. וכאשר הרימה את ראשה אלי, ראיתי בעיניה ים בעומק אדיר, הפולט גלים ועיניה לחשו לי מסר אינסופי על גבי גלים שמצאו את מרגועם עלי. נשביתי. מכח הקסם של הנערה, נשאבתי מעלה מעלה למעלות עליונים. החן הנשי, נמוסי השולחן ואצילות-הנפש ביחס לסובבים אותה - היו מעולם אחר, שרק שמעתי עליו. ניכר היה עליה, שהעובדה שהיא היתה גלגל חמישי ליד השולחן הציקה לה. ולכן הנמוס שלה הביא אותה להשתדל מאד להצטנע, כדי לא לגזול משכנותיה את תשומת לבנו. ואני, לאחר ההלם בבואי לביתי, רשמתי לי :


טָבַעְתִּי בְיַם עֵינֵיהָּ הָרוֹגֵעַ
אֵין פּוֹדֶה וּמַצִּיל וְאֵין מְסַיֵּעַ
עוֹדֵנִי בַּמַּעֲמָקִים צוֹלֶל וְשׁוֹקֵעַ
אֶת קְרִיאַת עֵינֵיהָּ אֲנִי שׁוֹמֵעַ.




בזכות גינוניה הנשיים, חשתי עצמי כאילו יושב בחברת סטודנטים בסורבון שבפריז. היא דברה צרפתית שוטפת. לימים הסתבר לי, שעד גיל 11 היא התחנכה בבית-ספר צרפתי יוקרתי בקהיר - ששם חִנְּכוּ ילדים ולא רק הקנו להם ידע. הסבא שלה היה מגדולי הקבלנים במצרים, ובשנת 1949 הם גורשו לצרפת, ומשם הם הגיעו לארץ. ממרומי דירת-הגן (אז עוד לא ידענו מה זה פנטהאוז) בקהיר אל האוהל במעברה שליד פרדס חנה. בדיוק כמאמר הפתגם הארמי "מאגרא רמא לבירא עמיקתא".

בגמר הארוחה לאחר שהבנות סדרו להן את החדר, הן הזמינו אותנו למועדון הסטודנטים לרקוד. המועדון נפתח כל ערב שבת בין השעה עשר בלילה לחצות. להפתעתי, הסטודנטית המקסימה לא אוותה בשום אופן להלוות אלינו. כל הפצרותי עלו בתוהו - ואני לא ידעתי כמובן על ההסכמה הלבבית בין הבנות. ואני החלטתי שגם אני נוטש והולך לביתי.

בכל אותה השבת לא יצאתי מפתח ביתי. המחשבות עליה לא הרפו ממני. ביום שני בערב החלטתי ללכת לבקר את הסטודנטית בחדרה - לשם שתיית קפה בלבד. הנערה ושכנתה לחדר קבלוני יפה. בתום הקפה, בטרם אלך לדרכי, שאלתי את הנערה אם ביום ששי היא תבוא למועדון הסטודנטים. נעניתי ב"אולי" נמוסי. בערב שבת בשעה היעודה כבר חכיתי בפתח המועדון. לא רקדתי, אלא רק המתנתי לבואה. כעבור חצי שעה כאשר נואשתי, פניתי ללכת - והנה היא בפתח מולי. ספרתי לה על אכזבתי שפגה, ונכנסנו למועדון ורקדנו עד לשעת הסגירה.

שוב ביום שני בערב הלכתי אליה לשתות קפה, ושאלתי אם נפגש במועדון, ותשובתה היתה שלילית, כי היא נוסעת להוריה בסוף השבוע. אני כבר גמרתי אומר בנפשי, שזו אשת החלומות שלי. ולכן הריטואל הזה חזר על עצמו כל שבוע במשך ששה חדשים, כאשר כבר מהשבוע השני לרקודים הצעתי לה שנהיה זוג - אבל הנערה עמדה במריה וסרבה. אלא שסרובה לא רִפָּה את משאת-נפשי כלפיה. באותם ימים נזכרתי בשירו של עבד אל-חלים חאפז, ששר על אוהב שחזוריו לא נענים. בתרגום חופשי זה נקרא כך:


כֵּן חֲבִיבָתִי אֲנִי מַסְכִּים                                                                                  نعم يا حبيبي نعم
שְׁמִי בֵּין שְׂפָתַיִך כְּמוֹ נִגּוּן                                                                             انا بين شفيفك نغم
חַיַּי לְפָנַיִך הָיוּ רֵיקִים                                                                                    ايامي قبلك ندم
וּבִלְעָדַיִך יָהָפְכוּ לְיָגוֹן.                                                                                  وايامي بعدك عدم.



המענין הוא שבמשך ששה חדשים, היינו נפגשים כמעט כל שבוע. במועדון הסטודנטים נחשבנו לזוג לכל דבר. אבל בינינו היא סרבה לצאת אתי אפילו סתם לסרט. אבל על אף הסרבנות המלולית שהיתה בנושא זה, העינים שלנו דברו גם דברו, החליפו שיחה במקצב הוולס - צעד לפנים וצעד לאחור לכל אורך התקופה. באחד הימים הקבועים שבאתי לשתות קפה. "המיועדת" שלי שלחה את חברתה אלי לשאול אם לא נואשתי מבקורי הקבועים. השבתי לה כי אני לא בא אליה. ואז זוגתי לרקודים באה אלי עם אותה השאלה, ועניתי לה: "אני בא כדי לוודא שאת תהיי אשתי". והסרוב נמשך. כעבור ששה חדשים החלטתי שצריך לעשות צעד, והחלטתי להעלם למשך שבועיים. לא באתי לשתות קפה, ולא הופעתי גם למועדון.

כעבור שבועיים, הופעתי במועדון הסטודנטים ביום ששי. כאשר היא ראתה אותי, עיניה אורו לפתע. תוך כדי שהיא מתקרבת אלי, יכולתי להבחין בשמחה שהאירה את עיניה.לא היו שאלות ולא נדרשו הסברים. העינים, בשפתם העשירה ובלשונם האוהבת אמרו הכל. הנערה הבינה שהיא שברה את הכלים.

החותמת לשינוי הסטטוס לא אחרה לבוא. היא עמדה בצד עם חברה, ולפתע נגש אליה סטודנט חדש והזמין אותה לרקוד. ואז היא הצביעה לעברי ושלחה אותו אלי לבקש את רשותי. אני הייתי ברקיע השביעי. אתות אהבה כזה אי אפשר לשכוח, ושנים לאחר מכן תארתי את הרגע בשיר הבא.


ה כ ת ר

עוֹד אֱזְכּוֹר
הַזְמָנָה לְמָחוֹל מְשׁוֹבֶבֶת
לִצְלִילֵי עֵינַיִך הַבּוֹרְקוֹת
שִׁיר אַהֲבָה.

לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן
בְּקֵיסָרוּת הָחֲלוֹמוֹת הָאָדִירָה
שַׁם זָרַעְנוּ עָתִיד פּוֹרֵחַ.

בַּחֲלוֹף הַזְּמָן
וְנַפְתוּלֵי הַחַיִּים בַּם תָּעִינוּ
אַבִּיטָה בַּיַּהֲלוֹמִים
שֶׁכָּרִינוּ וְלִטַּשְׁנוּ בְּעָמָל אַהֲבָתֵנוּ

וְאַתְּ -
אַתְּ הָיִית הַכֶּתֶר.

אין תגובות: